פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 16 בפברואר 2012
אני מכורה לרשתות חברתיות. אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל. לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, [...]
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 12 בנובמבר 2011
כשיצחק רבין נרצח הייתי בת שמונה ו-360 יום. זה כמעט תשע, אבל כשאתה ילד כל יום הוא חשוב. היינו בדיוק בין דירות, שזה הבין עבודות של המחפשים את עצמם נדל"נית, וגרנו אצל סבא וסבתא שלי. כשרבין נרצח ישנתי. בבוקר אמא העירה אותי בחיוך עצוב. ירדתי למטה, וכולם היו דבוקים למרקע. רבין נרצח. אין יותר תקווה. [...]
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 21 באפריל 2011
ניסיון, אין מה לעשות, רוכשים דרך הרגליים, אבל המגפיים האלו לא הולכים לשום מקום, לעזאזל. בניסיוני לא להסתיר את העבר אני נוצקת על ידי בחורים לתוך תבנית חדשה. תבנית של בחורה מעופפת, חסרת אחיזה במציאות, שרק מחפשת ריגושים זולים ומהירים. כל ניסיון שלי להציג דמות אחרת נידון לכישלון.
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 6 במרץ 2011
לאחרונה מרבית הקריאה שלי מורכבת מביוגרפיות. ביוגרפיות של אמנים, סופרים והוגים שאני מעריכה ואוהבת, ביוגרפיות של אנשים מעניינים שידעתי עליהם רק מעטה, ביוגרפיות של אנשים עליהם מעולם לא שמעתי. אני מניחה שנוח לי להישאר בעולם הביוגרפיות, אולי כי אני-עצמי לא כתבתי פרוזה מזה זמן רב כל כך, אולי כי חיי שלי מעיקים עלי – ונעים [...]
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 15 בינואר 2011
האם בעולם כמו שלנו עוד נותר קסם, או שכלוב הברזל של המאה ה-19 הפך לכלוב של סיבים אופטיים, בו אנו כלואים לא מתוך כפייה, אלא מתוך הסכמה צינית ואדישה?
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 4 בדצמבר 2010
לא ישנתי הרבה הסופ"ש. את הבית עזבנו באחת בלילה, אחרי שאחותי הקטנה ראתה בפייסבוק את התמונה הבוערת שהאיש שלי צילם מהמרפסת, ודרשה שנבוא להורים. "אני מוציאה לך מצעים" היא כתבה לי בצ'ט. שעה לפני זה עוד הייתי בעבודה. עבדתי עם קטיה, והחלטנו לעלות לגג. זה אסור בתכלית האיסור. מדובר על אזור בבניה ואנחנו עלולים ליפול, [...]
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 1 בדצמבר 2010
לפעמים דווקא כשהכל בסדר הדברים הקטנים הם אלו שיכולים להעציב אותי יותר מכל. רגעים קטנים של אמת שצונחים, כאילו משומקום. מבט חולף, אדם זר ברכבת, רגעים שגורמים לחיים להרגיש כמו הידוס זהיר בינות לתלוליות קטנות של עצב. היום הנעתי את עצמי, לאחר ימים של עצלות, לבנקומט שליד דינגוף סנטר, להפקיד צ'ק. לשם הגילוי הנאות, הסנטר [...]