פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 9 במאי 2011
אף פעם לא יכולתי לסבול טקסי זיכרון. הזמרים תמיד מזייפים, הסאונד תמיד חורק, הברכיים שלי תמיד כואבות מן העמידה הממושכת, או לחילופין הלשבת-לקום של צפירה-יזכור-התקווה. אני מוצאת את עצמי טרודה בעצבי שלי כל כך הרבה שכשאני פורצת בבכי פתאומי מתמונה מחרידה או עדות מזעזעת, זה לחלוטין תופס אותי בהפתעה. יותר מכל, אף פעם לא יכולתי לסבול [...]