אני מכורה לעוד הרבה דברים. אני מכורה לניקוטין, לקפאין, לטטרזין, לכלמיני דברים אחרים שנגמרים ב"ין". באופן כללי, אני בחורה נרקוטית – אבל לרשתות חברתיות אני מכורה יותר מכל.

לפני שהיה לי אייפון, זה עוד היה איכשהו סביר. נאלצתי לצמצם את שעות הגלישה שלי לשעות בהן אני בקרבת מחשב. כשהייתי רחוקה ממנו, התמודדתי מול העולם בעצמי. פשוט לא הייתה לי ברירה.

מאז האייפון וחבילת הגלישה הקולוסאלית שלו, אני וטוויטר הולכים יחד לכל מקום. ה"פיד", קרי, האנשים אחריהם אני עוקבת ואותם קוראת, מספק לי חברה, עזרה לוגיסטית – ואולי יותר מכל – אשרור. אם אמרתי דבר-מה משעשע, צוחקים איתי, אם יש לי תובנה פוליטית מעניינת, מישהו כבר יסכים איתי, ואם אני עצובה, מישהו ינסה לנחם. זה כמו קהיליה קטנה ומסודרת, שמאפשרת לי לומר מה שארצה, כי ככה או ככה הוא ייעלם במהרה. אינני צריכה לשאת את המילים יותר מכמה דקות, כי הן יישכחו, ואינני צריכה לעבד אותן, לחשוב עליהן, לשקול אותן. טוויטר הוא המדיום האופטימלי לאנשים שדחיית סיפוקים קשה להם.

עץ נופל באמצע היער

לפני מספר ימים החלטתי לערוך ניסוי, שלא לומר מבחן אומץ, ולהטיל על עצמי תרנגול הודו קר, כשם הביטוי. את פייסבוק סגרתי בקלות. כבר עשיתי דה-אקטיבציה לחשבון שלי לא פעם, וממילא הוא מדיום די מעצבן בעיני. בסגירת חשבון הטוויטר שלי, עם זאת, התחבטתי יומיים. בייחוד בימים כאלו, במהלך תקופת מבחנים חורפית במיוחד, טוויטר מהווה את החלק הארי של האינטראקציות האנושיות שלי. הוויתור הזה עליהן פירושו בחירה בבדידות, או לפחות בויתור על הסימולקרה שמעלימה אותה. הרי מלכתחילה זהו רק ייצוג של קשר אנושי.

לפני שעשיתי דה-אקטיבציה לחשבון הטוויטר צייצתי בבדיחות דעת רצינית להפליא כי "מי יתגעגע אלי אחרי שאעזוב את טוויטר זה המי יבכה בהלוויה שלי החדש". במובן מסוים, עזיבת המדיה החברתית היא גם ייצוג של מוות. פחות משבוע של נתק, ואני כבר לא יודעת מה קורה בעולם (מעבר לקריאת עיתונים, וכבר אמרתי לא פעם שהתקשורת הממסדית עושה חרא של עבודה), אני לא יודעת מה אנשים חושבים על מה שקורה, אני לא יודעת איך אנשים שונים מפרשים את המאורעות השונים, ומכאן שאני בעצם לא יודעת כלום. באותה מידה, איש אינו יודע מה אני חושבת, מרגישה ועושה. אני לא לחלוטין מתקיימת בעולם, לא רלוונטית לגביו.

פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי בן המאה ה-20, טבע את המושג "הון סימבולי". המושג מתייחס לצורות ההון המכוננות סטטוס וקבוצת שייכות, שאינן הון כלכלי. 1500 עוקבים בקהיליית הטוויטר הישראלית זה חתיכת הון סימבולי, אם יורשה לנחתומית זו להעיד על עיסתה. לייקים על סטטוסים זה הון סימבולי. לקחת חלק בשיח הוא הון סימבולי. לפתע, נטולת רשתות חברתיות, מצאתי עצמי רעבה ללחם סימבולי. גם את הפוסט הזה, בלי הגלחס הזו שמפרסמת אותו בטוויטר, כנראה שלא רבים, אם בכלל, יקראו. במהרה יהפוך גם הבלוג הזה לבית קברות להון סימבולי, ויהיה יותר כיומן אישי מאשר כבלוג בעל רלוונטיות, כי בלי הנוכחות שלי במדיה החברתית, שהיא למעשה המיתוג שלו, איש לא יגיע אליו.

המצאת הבדידות

יותר מכל, אני מרגישה בודדה. זוהי בדידות מסוג חדש, או לפחות חדש-ישן. היא מחייבת אותי לשמור את המילים שלי לעצמי. חלקן עוברות עיבוד, ואולי ייצא מהן משהו טוב יותר ברבות הימים, אבל רובן אובדות. אני הולכת בעיר הזו שלי, ואני פתאום רואה הרבה יותר ממנה, אבל ללא התיעוד שלה, זוכרת הרבה פחות ממנה. לא מצליחה להתמקד. המחשבות שלי נשמרות לעצמי, ומכוח ההרגל אני מנסחת אותן, חושבת כיצד להפוך אותן לשתי שורות ממוקדות, ונותנת להן להתמוסס בחלל. פתאום הבנתי שללא תכלית, אין למילים ולמחשבות שום ערך. המחשבה הפכה לאמצעי, ולא למהות בפני עצמה.

האינטרנט יצר מעין קולקטיב תודעתי חדש. אדם מעלה מחשבה, האחר מוסיף לה וכן הבא אחריו. עם כל הכבוד לחתולים המסיטים לשמאל, הרי שזו המם האמיתי. ייצור רעיונות חדשים, עיבודם, הפיכת לדבר-מה חדש. אם אינך חלק מסיעור המוחות הזה, את נשארת מאחור. יחד עם זאת, לעיסת נושא עד דק תוך זמן קצר מאוד, אפילו במונחי האינטרנט, המתנהל במציאות של היפר זמן, הופך אותו למיושן ולא מעניין תוך זמן קצר מאוד. אולי דווקא הניתוק ממוח הכוורת עשוי להוביל לרעיון ממשי, מעובד, שיתקיים ליותר ממחצית השעה.

האמת היא שאני לא בטוחה מה אני חושבת על כל זה. סביר להניח שאחזור, כי לא אצליח אחרת. אולי אתחיל מאפס, אולי האגו שלי לא יתיר לי לוותר על כל העוקבים האלו. אולי אשוב בשבוע הבא, אולי לא אשוב בכלל. אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאנשים שרובם מתקיימים בחיי רק בתוך משפטים קצרים, שיחות מהירות וברות-חלוף. אני לא מצליחה להחליט אם זהו היבט נוסף של הקרע הפוסט-מודרני, או שזהו האיחוי לקרע הזה. אולי גם וגם. אולי באמת נוצרות בעולם הווירטואלי הזה קהילות מסוג חדש. אני לא מצליחה להחליט אם מותר לי או אסור לי להיות תלויה כך באינטראקציות המהירות האלו, באשרורים המהירים האלו.

כך או כך, עוקבים/ נעקבים יקרים, אם אתם קוראים את זה, אני מתגעגעת אליכם, באופן מוזר. חשבתי עליכם בחיבה כשאלי ישי ביקש להקים ועדת חקירה לוועדת החקירה. מקווה שעשיתם מזה בדיחה ראויה.

בטח נתראה בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בריהאב.

אנחנו מדינה מיואשת, רוויית פוליטיקה. אנחנו מדינה שנמאס לה מהימין ונמאס לה מהשמאל, נמאס לה שאין אפילו פוליטיקאי אחד לתמוך בו, נמאס לאנשים שמאמינים במדיניות של שמאל כלכלי (סוציאל-דמוקרטיה) וימין מדיני להצביע עבור מפלגות הימין הקפיטליסטיות, ונמאס לאוחזים בדעות הפוכות להצביע למפלגות השמאל הסוציאליסטיות. האמת היא שזהות הפוליטיקאים כבר לא משנה, כך נראה, משום שכך או כך כולם חותמים על עסקאות אפלות מסוג זה או אחר.

הציבור הישראלי הפסיק להאמין בנבחרי הציבור שלו.

לפני שנתייחס למקרה לפיד, ארצה להתייחס למקרה של מפלגת קדימה. קדימה הוקמה בשנת 2005, כשאריק שרון, אז ראש ממשלה מטעם הליכוד, ניסה לקדם את תוכנית ההינתקות מרצועת עזה – ונתקל בהתנגדות מטעם חברי מפלגתו. אם כן, החליט שרון, אין ברירה אלא להקים מפלגה חדשה, יש מאין. בן לילה כמעט היה שרון ראש הממשלה מטעם מפלגה חדשה – מפלגת קדימה.

מה האג'נדה של קדימה? לא היה ברור אז ולא ממש ברור היום. רוב האנשים מתייחסים אליה כאל מפלגה שממוקמת שמאלה מהליכוד וימינה מהעבודה, וזה מספיק. זה מפסיק בשביל שבשתי מערכות פוליטיות רצופות היא תזכה במספר הרב ביותר של מנדטים ובשתיהן תנסוך מסך ערפל על עיני הבוחרים, שלא ממש יודעים מהו הצעד הבא, אבל יודעים שהם טיפה שמאלה מהליכוד וטיפה ימינה מהעבודה. הכנסת האחרונה הראתה שקדימה, העומדת בראש האופוזיציה ומנדטורית הינה המפלגה החזקה בכנסת, לא עושה הרבה כמפלגה, שסועה בין חברי כנסת בעלי אג'נדה חברתית הפועלים למענה לבין כאלו שתומכים בחוקים אנטי-דמוקרטיים ובהעמקת הניאו-ליברליזם המתווה את כלכלת מדינת ישראל, לבין, איך לא, אוכלי-חינם. היא לא הליכוד ולא העבודה, ובטח לא ש"ס או חד"ש, אבל מה היא כן? לא ברור.

לפיד הוא הקדימה החדש, רק יותר גרוע.

לאחרונה נהיה לי מנהג חדש, לקרוא את עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד באופן תדיר. אני קוראת את אלפי הודעות התמיכה בו, ואת עשרות תגובותיו, כתופעה אנתרופולוגית מרתקת. מתוך ניתוח הודעות המשתמשים ניתן לראות כי:

• רבים מתומכיו הנלהבים של לפיד מצהירים בגלוי שהם לא בדיוק יודעים מהי דעתו של לפיד ומהי דרך הפעולה הצודקת בעיניו בסוגיות ספציפיות, ועם זאת מצהירים כי יש לתמוך בו בהיותו אלטרנטיבה טובה לנבחרי הציבור האחרים.
• כאשר לפיד מגיב לשאלות קשות שנשאל (דבר שלא קורה הרבה, יש לציין), הוא מפנה את השואלים לטקסט שכתב, או קטע יוטיוב בו הוא מתבטא בנושא, וכך מתחמק במופגן מהסברת משנתו באופן שעלול לעורר דיון ציבורי על קירות הפייסבוק. שילכו לטקבק ביוטיוב, אם הם ממש רוצים.

הבחירה במישהו פשוט כי הוא לא נראה גרוע כמו האחרים היא בחירה מוטעית, ואפילו הרסנית, מפני שפוליטיקה היא לא נקייה. היא לא עוסקת באידאות. היא מורכבת מסוגיות פעוטות, מאלפי צמתים שיש להכריע ביניהם. ההכרעה לא מתבצעת על פסילת הדברים להם אתה מתנגד, כי עדיין תישאר בסוף עם שתי אופציות להן אתה לא מתנגד. אתה לא יכול רק להיות נגד, אתה מוכרח להיות בעד. אתה מוכרח להיות שנוי במחלוקת. אתה מוכרח לומר משהו שימשוך אליך אש. שם הכסף. הכסף אינו בלתי-נדלה. הכסף שיינתן לעני יילקח, באמצעות מסים, מהעשיר. העשיר מוכרח לדעת את זה. הכסף שיגיע לבני המעמד הבינוני יילקח, באמצעות מסים, מהשירות שמקבל זה ממשכורתו של זה או מהמשרד הציבורי הזה. לפני שאתם ממהרים להתגייס למה שמכנה לפיד "צבא התומכים שלי", בררו מה בכוונתו של לפיד לעשות עם הכסף, אחרי שימצא אותו. ללפיד נוח להשטיח את המציאות לכדי "טובים" ו"רעים", אבל אנחנו לא פאואר ריינג'רס, ולפיד הוא לא מגה-זורד, ורוב החברה אינו טוב או רע, אלא מונע על ידי אינטרסים שונים, תפישות שונות, הבנה שונה של פני הדברים, סדרי עדיפויות שונים. פתאום זה כבר יותר קשה מאשר להיות "נגד הרעים".

מה כן עושים?

אם יש משהו שהקיץ האחרון לימד אותנו, זה שיש לנו כוח. אמנם, תטענו, ובצדק, איש בממשלה הזו לא הקשיב לדרישות הציבור. אנחנו עדיין באוברדראפט. עדיין הרפואה הציבורית ומערכת החינוך קורסות. עדיין אין דיור בר-השגה. הכל נכון, אבל זאת משום שלנתניהו יש אג'נדה. יש לו משנה סדורה – והתערבות של המדינה בשוק סותרת את אותה אג'נדה. לשם כך ישנן בחירות. כעת תאמרו שיש בחירות פעם בארבע שנים, ואתם לא אוהבים את שלי יחימוביץ', או את ציפי לבני, או את אלי ישי. סבבה. האמת, גם אני לא – אבל בניגוד לתפישה הרווחת בפרקטיקה הציבורית, אנחנו לא מצביעים עבור אדם, אלא עבור מפלגה. עבור הרבה אנשים.

כל אחד מאיתנו צריך להתפקד למפלגה שעם ערכיה הוא מזדהה, איש איש וערכיו. לעשות קצת שיעורי בית לגבי מיהם חברי הסיעה הבולטים שקידמו אג'נדה המוסכמת עליו, להצביע עבורם בפריימריז. לדאוג שהאנשים הנכונים ייצגו אותו. בהזדמנות זו ארצה להזמין אתכם לאירוע שיתקיים ביום ראשון הבא במסגרתו מרצים שלושה אנשים מוערכים מאוד על ידי – עיתונאי פרלמנטי, אקדמאי ומשפטנית – בנושא התפקדות למפלגות, כיצד מתנהלות הפריימריז ויכולת ההשפעה שלנו כאזרחים.

להצביע ליאיר לפיד זה פשוט לומר שכבר לא אכפת לכם. שזה כבר לא משנה מי כן, אלא יותר מי לא – וחבל, אנחנו אלו שמפסידים מזה בסופו של יום, כל אחד מאיתנו – ומתחיל להיגמר לנו הזמן – והכסף – לבזבז.

זהו נושא כאוב וקרוב ללבי. הפרה הקדושה שלי, אם תרצו. לרוב אני נמנעת מכתיבה עליו, משום שעצם הדיון על לגיטימיות הזנות מכאיב לי, כמעט פיסית.

במשך כחצי שנה התנדבתי עם נשים הנמצאות במעגל הזנות. בדרג התחתון ביותר של המעגל, זה שרובן ככולן של הזונות עתידות להגיע אליו בשלב זה או אחר – דרות הרחוב, אלו שעומדות, ערומות למחצה, בשדירות הר-ציון בלילות. חלקן מחוסרות שיניים, חלקן רזות להחריד. כולן צורכות סמים קשים. הירואין אם ידן משגת, חגיגת אם אתרע מזלן. את גופן הן מוכרות בעבור כעשרים שקלים ללקוח. כן, 20 שקל. לקוחות טובים במיוחד ישלמו 40. לקוחות גרועים במיוחד יכו אותן וישדדו אותן לאחר הזיון.

האלמנטים המובהקים ביותר בחייה של זונת-רחוב הם הבדידות וחוסר ההערכה העצמית. אחת מהחוסות נהגה לשאול אותי מדי פעם בפעם בזלזול מדוע אני טורחת להגיע לשם, מדוע אני לא מתנדבת עם ילדים – עם מישהו שיש לו תקווה כלשהי. נסיבות מצערות שלא היו תלויות בי אכן הביאו אותי להפסיק את ההתנדבות שם לאחרונה, אבל תמיד חזרתי על אותה תשובה – גם לך יש תקווה, אם תרצי בה. היא בדרך כלל הייתה מגחכת מעלי. זורקת חיוך שהסמים איכלו, מציתה סיגריה ונזרקת על אחת המיטות.

חישוב זהיר ביותר מגלה שישנם בישראל לפחות מיליון מקרים של צריכת מין עבור כסף בחודש. מיליון בחודש. חישובים זהירים פחות יוסיפו עוד 50% למספר הזה. תעשיית הזנות, בלי להחשיב פורנוגרפיה וחשפנות, מגלגלת בישראל כ-2.4 מיליארד שקלים בשנה.

מרבית הזונות התחילו למכור את גופן עבור כסף בסביבות גיל 14. בין 70-90 אחוזים מהן סבלו מגילוי עריות בילדותן המוקדמת. לפי ההערכות, כ-90 אחוזים מהזונות נשלטות בידי סרסורים, שמכים אותן, לוקחים יותר ממחצית מכספן ומכריחים אותן לשכב עם בין 10-15 לקוחות בלילה. בתמורה הם מעניקים להן הגנה ודיור. לנשים אותן אני הכרתי לא היה סרסור. הן לא היו שוות את ההשקעה. הן זכו לשמור את כספן המועט בדקות הספורות עד שקנו מנה נוספת, ובתמורה משלמות על כך בחטיפת מכות, בשוד ובאונס.

הלקוחות באים מכל שכבות החברה. עשירים, עניים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים. כל פנטזיה מינית חולנית וסאדיסטית ניתנת לרכישה מהירה. מחקרים בעולם מראים כי כ-82% מהנשים והנערות במעגל הזנות מותקפות פיסית, 55% מהתקיפות הללו מבוצעות על ידי לקוחות. הן נאנסות בשיעור של פי 200 ויותר מהשיעור באוכלוסיית הנשים הכללית.

יש רגע אחד שרודף אותי בחלומותיי. אחת החוסות הייתה בתהליך גמילה מסמים. עכשיו, המוסד לביטוח לאומי מעניק קצבה לנרקומנים – סכום זעום, של כאלף שקל בחודש – אבל הוא לא מעניק קצבה לדרי רחוב שאינם צורכים סמים. האישה המדוברת לא הייתה עוד זכאית לקצבה שקיבלה כנרקומנית, והיו כחודשיים בהם נאלצה להמשיך למכור את גופה, עד שקיבלה קצבה מביטוח לאומי מתוקף התוכנית אליה שובצה. החודשיים שבין לבין היו סתם עניין ביורוקרטי פעוט. שום דבר שצריך חלילה להטריד ממנוחתם את פקידי משרד הרווחה.

בדמעות סיפרה לי אותה חוסה על הכאב האיום שבזנות ללא סמים. הזונות האחרות, שישבו סביבנו, הנהנו בהסכמה. היא סיפרה לי שבכל פעם שנוגע בה לקוח היא מרגישה כאילו היא נאנסת. היא עומדת בכביש ומתחננת שיאנסו אותה, כדי שתוכל לקנות חפיסת סיגריות וסנדוויץ' בתחנה המרכזית. הסמים, כך סיפרה לי, מקהים את התחושה הזו. שאר הנשים הנהנו. "עכשיו", אמרה בכאב, "העבודה הרבה יותר קשה".

אתם תעלו את טיעון המיסוד. אני יודעת שתעלו אותו. מקדימה תרופה למכה. בואו נדבר על הולנד.

הזנות ממוסדת בהולנד מזה עשור. כיום, הבינו השלטונות כי טעו. רוב הזונות אינן נרשמות ככאלה, הן עקב הסטיגמה (למרות המיסוד, תתפלאו לדעת, איש לא יספר בגאון שבתו זונה), והן עקב חוסר רצונן לשלם מסים. את הסוגייה האם כללי השוק צריכים להיות תקפים כאשר מדובר בסקס, ובגופה של אישה, תכריעו בעצמכם. המיסוד, כך לפי גורמים רשמיים בהולנד, גרם להגברה משמעותית של מוקדי הפשיעה. הוא יצר רשתות הלבנת הון, והפך את הולנד למוקד סחר בנשים. מימדי הזנות בהולנד בעשר השנים האחרונות גדלו באופן משמעותי לעומת מדינות כמו שבדיה, בהן צריכת זנות אינה חוקית. בשנים האחרונות מונהג באמסטרדם עצמה פרויקט 1012, במסגרתו רוכשת העירייה בתי בושת והופכת אותם לגלריות לאמנות שוליים – וזאת בעקבות הצהרות מפורשות שהשמיע ראש העיר אמסטרדם, לפיהן מיסוד הזנות גרם להגברת הפשע והסחר בנשים.

מיסוד הזנות הוא לא רק לא מוסרי, אלא גם נותן יד חופשית לפשע מאורגן.

על פי דו"ח שפרסמה שבדיה בשנת 2010, לחוק הפללת הלקוח במדינה היה אפקט מיידי של הפחתת זנות הרחוב ב-50%. תאמרו, מרבית הלקוחות נסעו לדנמרק השכנה, בה הזנות חוקית, על מנת לבצע את זממם. יכול להיות שתהיו צודקים. לחלק מהגברים, עם זאת, זה גרם להבין שיש פה משהו לא בסדר. שלא ניתן לסחור, ולהפעיל את עקרונות השוק החופשי, על גופן של נשים ועל איברי מינן. יש פה אמירה ציבורית, בראש ובראשונה. כמדינה, כציבור, אנחנו מתנגדים להפיכת בני אדם לסחורה. אנחנו מתנגדים לסחר באיברי מין, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר באיברים פנימיים – ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לסחר בעבדים.

הצעת החוק הזו עומדת עכשיו לסדר היום. במידה ותעבור, תקבע שנשים אינן מוצר העובר לסוחר, ותיצור תקדים חיוני. זו המשימה שלנו כאזרחים, פמיניסטים ובני אדם לקדם אותה. שלחו מיילים לחברי כנסת, כתבו על הנושא, קראו טקסטים. רוצים לעזור? הצטרפו לפרויקט עד 119, בכדי לקדם את הצעת החוק. לא נדרש מכם אפילו לצאת מהבית, רק לשלוח מיילים לחברי כנסת ולשרים.

אל תתנו יד לאונס.

זה כל מה שצריך בשביל להוציא אותי מהבית באמצע הלילה, למרות שאני ידועה בימות החורף הקרים בכישוריי המפליאים כבטטת ספות, באמתחתי כאלף מטלות לסיים, חוסר שעות שינה ואייליינר מרוח. הייתי מבטלת בבוז כל הצעה אחרת ליציאה מהבית וחוזרת לטקסט הארוך-עד-כדי-כאב שאני צריכה לתרגם בערבית, אבל משהו קורה ברוטשילד – וכשדברים קורים ברוטשילד, אני באה. את הציוץ ראיתי כמה דקות לפני חצות. זרקתי על עצמי מעיל ומגפיים גבוהים ורצתי החוצה, לא לפני שווידאתי שמיכל בועות הסבון שלי בתיק. אם השוטרים ירו עלינו גז מדמיע, אשיב להם בבועות סבון. זה מצטלם טוב וכן מצחיק אותי.

צעדתי לרוטשילד פינת נחמני, מחייכת. מצאתי כעשרים איש, חלקם עומדים וחלקם יושבים על האספלט. אף אחד לא שואל למה אנחנו פה, או מה עושים עכשיו. בראש ובראשונה, כולנו פה כי התגעגענו לדבר הזה, התגעגענו לתקווה. את השאר נבין כבר אחר כך. מישהו מביא סדינים לשבת עליהם. אחר גירים וצבעים לצייר על הרצפה. בחור אחד מנגן בגיטרה את "לקחו לנו ת'מדינה, בואו להפגנה". כולם שרים איתו ומוחאים כפיים. עוד אנשים נאספים סביבנו. מישהו מצביע על נקודה מסוימת, "מה אתם אומרים, פה נקים את המטבח", שואל. כולם צוחקים. כולנו יודעים שהפעם זה לא יהיה כל כך פשוט, אבל לא רוצים לדבר על זה. לא כרגע.

אוהל מוקם, אחרי מאמצים רבים. בחצי השנה האחרונה, אוהל נהיה סמל השיוויון. כולם מריעים, אבל לא חזק מדי. השוטרים כבר ממתינים, כעשרים מטר מאיתנו. מביאים נרות, צבעוניים כאלו שנשארו מחנוכה. מדביקים אותם בשעווה לרצפה ומדליקים אותם. השדירה זרועה אורות קטנטנים. האחד מוזג יין והשני מחלק לחמניות – ואף אחד לא שואל מאיפה דבר-מה הגיע. זה פשוט ככה. הקסם של רוטשילד.

בסביבות השעה שתיים בלילה דפני ליף ושיר נוסצקי הקריאו את המניפסט ל"מדינת ישראל החדשה". כולנו חזרנו אחריהן. בלחש, שלא תהיה סיבה לשוטרים להעיף אותנו משם.

אנחנו אזרחי ישראל, אנחנו העם, ואנחנו יוצרים מדינת ישראל חדשה – מדינת הצדק החברתי.

מדינת ישראל החדשה תהיה מושתתת על יסודות החירות, השיוויון, הצדק והשלום, במסגרת משטר דמוקרטי אמיתי.

מדינת ישראל החדשה תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

מדינת ישראל החדשה תיקח אחריות על כלל אזרחיה ותבטיח את זכותם למזון, לקורת גג, מלבוש, פרנסה בכבוד, בריאות, חינוך, תרבות וסביבה נקייה.

מדינת ישראל החדשה תדאג לחלוקה צודקת של המשאבים הכלכליים, החברתיים והטבעיים לכלל אזרחיה.

מדינת ישראל החדשה תבטיח חופש דת, מצפון , לשון, חינוך, תרבות וביטוי.

כולנו בני אדם, כולנו שווים, כולנו ערבים זה לזה. לא ניתן לאיש לפלג אותנו באמצעות הפחדה ושיסוי.

ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, גברים ונשים, עניים ועשירים – כולנו חיים כאן יחד. האחווה ושיתוף הפעולה בינינו הם הדגל שלנו והם יביאו לשגשוג שלנו.

הכוח בידנו. לא ניכנע, לא נירתע ולא נעצור עד שנקים מחדש חברה צודקת, הגונה ושפויה-

היא מדינת ישראל החדשה.

פתאום השעה נהייתה שלוש בלילה. כבר ננטעו שם ארבעה אוהלים, ונזכרתי שבעצם בכלל יש לי לימודים בבוקר, ומטלות להכין, ושאסור לי להרוס עוד סמסטר כמו שהרסתי את הקודם, מתוך הנחה שהמאבק חשוב יותר. בינינו, הוא באמת חשוב יותר, אבל אלוהים יודע שאני צריכה לסיים את התואר הארור הזה מתישהו. הלכתי הבייתה – ולא הצלחתי לישון כל הלילה. או לקום בבוקר.

הבלונים ליגאל רמב"ם, שחגג את יום הולדתו באבו כביר, אחרי שנעצר במהלך ההפגנה שהתקיימה אחר הצהריים במחאה על פינוי מאהל התקווה

לפנות בוקר כבר הגיעו פקחי העירייה, חרף השביתה שלהם, וקרעו את האוהלים לגזרים. בפעם האחרונה שבדקתי דפני והחבר'ה יושבים בכיכר הבימה. איש לא היה מופתע. הרשויות היו סובלניות יחסית בתחילת המאבק, אבל כולנו יודעים שלאחרונה, מן הסתם עקב הוראות מלמעלה, הן הפכו את עורן. אין הפגנה שלא נעצרים בה לפחות חמישה אנשים. אין שום התחשבות בכל הנוגע לפינוי, ע"ע מאהל התקווה, שפונה בברוטאליות השבוע בלי להעניק אלטרנטיבה למשפחות שבאמת ובתמים אין להן לאן ללכת. הממשלה מינתה את טרכטנברג, הוא נתן את המלצותיו. רובן ככולן נדחו, אחרות אושרו – והשד יודע מתי, ואם בכלל – ייושמו.

היה לנו כיף לשחזר את הרוטשילד ההיא, עם הגיטרות והמחצלות ובועות הסבון והסולידאריות והשלווה, אבל בצער רב כולנו יודעים שהממשלה הורידה את הכפפות – וגם לנו אין ברירה, אם אנחנו רוצים לשרוד. חצי שנה ויומיים אחרי אותו 14 ביולי, כולנו יודעים שלתקשורת נמאס והיא מצאה לה את הגימיק הבא לעסוק בו, ושהפגנה שקטה של המאבק החברתי בקושי תניב לנו מבזק. כולנו יודעים שרק עצורים וגז מדמיע עושים ידיעה בימינו. אלימות משטרתית יכולה אפילו להביא אותנו לראשית, אם יהיה לנו מזל.

הפעם כבר אין לנו ברירה – אנחנו כבר לא חלק מהקונצנזוס, ואנחנו צריכים להילחם בשביל לשרוד.

אז ניחא, נילחם.

יומולדת חצי שנה שמח, מחאה יקרה.

מעולם לא הייתה לי שנה כזו, שנדמה כאילו הכל קורה בה בבת אחת. זה נראה כאילו אפילו הטלטלות שחוויתי בחיי הפרטיים הובילו אותי למקום הנפלא הזה בו התקיימנו במשך מספר חודשים – J14. עד היום אני מתרגשת מזיכרון ההפגנות הראשונות, התרגשות שהיטיב איתמר שאלתיאל להגדיר – התאהבות שסופה לא ידוע, ופשוט אין ברירה אלא להתמסר, אפילו אם בסוף זה יוביל לשברון לב.

רבות דובר על השתלשלות האירועים ב-2011, כל הדברים שקרו במקביל. הם הושפעו אחד מהאחר, ובאותה נימה התקיימו זה לצד זה, ללא מגע ישיר. הם קראו לזה מהפכת הפייסבוק והטוויטר, מהפכת הצעירים, הם אמרו שזה היה ונגמר, הם ניתחו את זה באלף אופנים שונים.

לא אחזור על דבריהם. אני לא נוהגת לסכם את שסוכם – ועוד פחות מכך את מה שעוד לא הסתיים.

בתור תל אביבית המתגוררת במרכז העיר ומתניידת בעיקר ברגל, בחודשיים האחרונים אני עושה הכל כדי לא להגיע לשדרות רוטשילד. זה לא קל. לפעמים זה דורש ממני להכפיל את זמן ההגעה שלי למקומות – אבל ההליכה בשדירה נוטעת בי געגוע אינסופי, כמו ללכת לבדך בכל המקומות שהיו לרגע שלך ושל אהוב ישן. הצעידה שם היא ערגה אינסופית. שם היה את הפסל הגדול שנבנה ממתכת, ושם הקולנוע, שם החבר'ה ההזויים מ"מהפכה של אהבה", שם הספסל בו ישבתי עם ידיד לצלילי זוג מזדיין באוהל הסמוך – ושם הספוט הקבוע, בערך 30 מטרים מתחילת השדירה, עם הספה הישנה ומלאת הפשפשים, בו דיברנו על שינוי ותקווה והומניזם. רוטשילד הייתה חלק מהחיים. גם אם עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, או שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, או שבדיוק חזרתי מיום נסיעות בין מאהלים ברחבי הארץ, זה היה ברור שאגיע לשם. זה היה כמו להגיע הבייתה.

רוטשילד הייתה המקום בו אנשים זרים הפכו לקהילה של ממש.

ועכשיו – דשא חדש, ניקיון, הסחים הרגילים של ימי שישי. הרים של בטון. כאילו כלום. כאילו חלמתי את הכל.

אולי באמת חלמתי את הכל.

זה היה חלום נהדר. הטוב ביותר שהיה לי. אולי חוץ מההוא שהיו בו ג'וני דפ ומלא קאפקייקס.

עכשיו הגיע הזמן לשלב ב' של החלום – הגשמתו.

אני חושבת שהוכחנו כולנו שמה שאנחנו רוצים זו מדינת רווחה. לפני כל דבר אחר, זה מה שאנחנו רוצים באמת. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים שיוויון – ואנחנו רוצים שנציגי הציבור שלנו ישקפו אותנו, את האנשים אותם הם מייצגים.

כנראה שאין ברירה, צריך להתחיל ללכלך את הידיים – ולהיות פוליטיים. לשים את הכלכלה במקום הראשון, לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים זאת – וייבחרו על פי גישתם הכלכלית. להתפקד למפלגות שאנחנו מסכימים עם מצען הפוליטי – ולדאוג שהאנשים הנכונים יהיו בראשן, ויגיעו לכנסת מטעמן. לקחת חלק בניהול הקהילה הזו, שאנחנו קוראים לה מדינה. לרחובות, כך או כך, עוד נחזור בקרוב.

ועכשיו, קצת תמונות, שניזכר מה היה לנו – ונתחיל להתכונן לעשות את זה אפילו יותר טוב, בשנה הבאה.

2012 שמחה לכולם!

רוקדים ברוטשילד, 16-10

חבלי כביסה לאורך השדירה, בליל ה-14.7

הפגנת המטאטאים בשכונת שפירא, 15.8

ברי סחרוף מגיע במפתיע, 26.7. מצאנו את עצמנו קצת כועסים על הרעש, כאילו מישהו פלש לנו לסלון

ילד חד"שניק, בהפגנה ב-6.8

הקרנת הסרט "תחריר" בקולנוע החברתי, רוטשילד פינת החשמונאים

למה נמנעת? ובכן, כנראה שבעיקר מפחד. הוא הולך לעצבן המון אנשים. הייתי צריכה לאזור אומץ בשביל לפרסם את הטקסט הזה – ועל כן האיחור הלא-אופנתי הזה.

ולאחר שסיימתי עם ההתנצלויות, אמשיך.

לפני כחודשיים וחצי הוצת מסגד במועצה המקומית טובא-זנגריה, שבגליל העליון. כולנו מכירים את הסיפור, שהפך את הביטוי "תג מחיר", עד אז לא מוכר באופן יחסי, לחלק אינטגרלי בשפה האקטואלית בישראל ולביטוי כל הרוע והגזענות בחברה הישראלית.

כמו מרבית תושבי המדינה, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הזעזוע היה כל כך עמוק והמעשה היה כל כך מכוער, שהבנתי שהנה, הדברים קיבלו תפנית חדשה, היחידה שיכולה הייתה לקרות, עם כל השנאה והסגרגציה הגואה במדינת ישראל.

בלילה שאחרי ההצתה הבעירו צעירים מהכפר את בניין המתנ"ס והמועצה המקומית. פתאום הרמתי גבה. למה דווקא אותם? הרי התגובה המתבקשת תהיה ללכת להצית משהו באחד מהיישובים היהודיים בסביבה.

למה דווקא שם? טובא-זנגריה

התקשרתי לאבא, הקונספירטור הידוע ביותר באיזור חיוג 04. הוא הסכים שהדברים נראים תמוהים, והוסיף תהיות לגבי מיקומו של הכפר, שנמצא באמצע שום מקום, בערך שניים-שלושה קילומטרים מכביש 90, באיזור אצבע הגליל. למה דווקא שם?

תחקיר אינטרנטי הוביל להבנה שטובא-זנגריה היא מועצה מקומית בעייתית למדי. היא ידועה בריבוי מקרי אלימות, הברחות, סכסוכים פנימיים בין חמולות ושחיתות. לפני מספר שנים מינה משרד הפנים את תא"ל במיל' צביקה פוגל לתפקיד ראש המועצה, על מנת לשפר את השירותים שהיא נותנת לתושביה. אפשר להתווכח על הלגיטימיות של מינוי איש צבא יהודי לראש מועצת כפר מוסלמי, אבל לא בזאת עסקינן. לפחות לא באופן ישיר. כבר לפני כשנתיים ירה אלמוני צרור כדורים לעבר משרדו, וימים ספורים לאחר הצתת המסגד ברח פוגל מהמקום, והצהיר כי הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים אמיתית.

כל הנתונים האלו לא הריחו לי טוב, והחלטתי לנצל את ההזדמנות לנשום קצת אוויר הרים צפוני, ולנסוע עם אבא לטובא-זנגריה, על מנת לבלוש.

גדלתי בגליל המערבי, ואני מכירה ממקור ראשון את מהותם של חורים, אבל מזמן לא נתקלתי בחור כמו טובא-זנגריה. הוראות הגעה: סעו על כביש 90 עד שידמם לכם האף, פנו מזרחה, סעו עוד, כנסו לכפר – ולכו לאיבוד.

"טובא זנגריה - עלו על כביש 90 והמשיכו עד שידמם לכם האף". טובא, כפי שזו נראית מכביש 90

טובא-זנגריה היא מועצה מקומית המורכבת משני כפרים שונים. כן, ניחשתם נכון: טובא וזנגריה. טובא, הכפר הוותיק יותר, ממוקם בתחתית הגבעה. הוא כפר גדול למדי – ורק דרכו אפשר להגיע לזנגריה, לאחר שנוסעים בכביש ארוך למדי במשך כעשר דקות-רבע שעה, בהנחה שמכירים את הדרך העקלקלה ומלאת הפניות על בוריה. באופן אישי, נסעתי במשך כחמישים דקות תמימות בלי למצוא את המסגד המדובר, הממוקם בזנגריה, הכפר העילי – באור יום. דווקא מצאתי בקלות מסגד אחר, שממוקם בטובא עצמה והגישה אליו נוחה יחסית, אבל הוא היה שלם. אף אחד לא רצה להציתו, כנראה. גם את בניין המועצה שהוצת מצאתי בקלות.

בניין המועצה שהוצת בלילה שאחרי הצתת המסגד

במהלך הנסיעה בחנו תושבים רבים מהכפר את הרכב שלי, שאינו מוכר להם, וחלקם שאלו מה בדיוק אני מחפשת כאשר האטתי וניסיתי למצוא את המקום. ביקשתי מהם הנחיות הגעה למסגד השרוף. הם עזרו בשמחה, אך למרות עזרתם הצלחתי להסתבך בדרכים – ואני דווקא ידועה בחוש ההתמצאות המוצלח שלי. תוך כדי תעייה בדרך, חזיתי בתימהון בבתים המפוארים במקום, שדומים יותר לקיסריה מאשר לשכונת התקווה. לא סוג הבתים שהייתם מצפים למצוא בכפר נידח בסוף העולם.

נמשיך.

לבסוף הגענו למסגד השרוף. היה זה בערך שבועיים לאחר הצתתו, ובדיוק היה אירוע במסגרתו הגיעו יהודים טובים למקום והתנצלו על שעשו אחיהם בני ישראל. סדרנים שמונו לצורך האירוע כבר איתרו את רכבנו מרחוק, והורו לי היכן להחנות את האוטו. חניתי.

אף אחד לא התעורר? אחד הבתים הסמוכים למסגד, כפי שצילמתי מהכניסה למסגד

לא הופתעתי לגלות עד כמה קרוב המסגד לבתים המקיפים אותו. מסגדים מהווים את מרכז הכפר, את אזור ההתקהלות הראשי. ואכן, ראיתי שהוא מוקף בבתי מגורים, שממוקמים מטרים ספורים ממנו. תהיתי כיצד ייתכן שאיש לא שם לב לזרים שנכנסו לכפר באמצע הלילה והבעירו את המסגד בלי שאיש ירגיש – ויתרה מכך, יריח את העשן, או ישמע את קולות הפיצוץ.

בכניסה למסגד אכן כתוב, כפי שדיווחו כל כלי התקשורת, "תג פלמר נקמה". מה שלא ציינו כלי התקשורת, זה שנקל להבחין בעובדה שהמילים כתובות בפחם. כלומר, המציתים המתינו עד אשר יווצר פחם בשביל לכתוב את כתובת הנאצה. זה יכול לקחת זמן מה, בייחוד אם רוצים לא להיכוות באופן קשה. חבל שהם שכחו את הספריי. בנוסף לכך, העובדה שהכיתוב ממוקם תחת העשן, ולא כוסה על ידו, מעידה על כך שהמשחית ביצע את כתיבתו לאחר שהאש שככה – או שמדובר באדם בעל אינטואיציה מאוד חזקה לגבי אופן בעירתה של האש.

כתובת הנאצה במסגד. למחבלים היה זמן פנוי לחכות להיווצרות פחם?

בחנתי את המסגד השרוף, בו האש בערה בחוזקה רבה כל כך עד שניפצה את המרצפות. תהיתי כיצד ייתכן הדבר שתושבי הכפר לא הריחו את השריפה עוד כשהחלה, והספיקו לכבותה לפני שהשחיתה את המסגד כל כך.

האם ייתכן שאיש לא הריח את העשן, או שמע את קולות הפיצוץ?

יצאתי החוצה.

כאמור, חל במקום אירוע באותן שעות, ושוחחתי מעט עם חבר'ה שמתגוררים באזור. שאלתי אותם איך הצליח אדם זר להיכנס לכפר באמצע הלילה בלי שאף אחד ישים לב. הם הודו שבדרך כלל שמים לב לרכבים זרים שנכנסים לכפר, בייחוד בשעות לילה מאוחרות, ואמרו שלפי החשד הגיעו המחבלים מהשדות.

זנגריה, יש לציין, מוקמת בראש גבעה תלולה. הגעה למסגד תדרוש טיפוס של כמאתיים מטרים בתוך קוצים ואבנים. לא קל לבצע אותו עם חבית נפט, בייחוד כשאתה בא מהגדה המערבית, ולא ממש מכיר את האזור. אפילו יותר קשה לעשות זאת באמצע הלילה החשוך.

בואו נעשה סקירה קצרה של הנתונים:

לפי הדעה הרווחת בארץ, מתנחלים מהגדה החליט לבצע תג מחיר כנקמה על רצח אשר פלמר, שנהרג בחברון, דווקא בטובא-זנגריה, כפר מסוכן ומלא פשע באצבע הגליל. הפושעים טיפסו, חבית נפט בידיהם, במעלה גבעה, והציתו באמצע הלילה מסגד הממוקם במרכז הכפר. איש מהתושבים המתגוררים בשכנות למסגד לא שם לב לשריפה עד אשר כמחצית מהמסגד נשרף ונהרס, והפושעים הספיקו לחכות שם עד אשר נוצר פחם כתוצאה מהשריפה והספיק להתקרר בכדי שלא יכוו, ובעזרתו כתבו "תג פלמר נקמה". הם כנראה הרגישו ממש בטוחים אם הם לא פחדו להמתין להיווצרות הפחם.

שעות ספורות לאחר מכן התגלה הפשע, וכל המערכת הפוליטית בישראל מיהרה לגנותו. נשיא המדינה, שמעון פרס, נסע לבקר במקום, והוא רחש עיתונאים. צעירי הכפר הכועסים המתינו לערב, והציתו את בניין המועצה, המנוהלת על ידי יהודי. ימים ספורים לאחר מכן הוא ברח, מחשש לחייו.

קראו לי משוגעת, אבל משהו כאן לא מסתדר לי.

הגזענות שצעקה "זאב"?

בתוך כך, העיתונאים הרבים שמילאו את הכפר במשך ימים ארוכים לא תהו אפילו פעם אחת על אודות הנתונים האלו. ייתכן ותגיעו אתם למסקנות שונות משלי, ייתכן ואני קונספירטיבית ומשוגעת, אבל יותר מכל, אני מודאגת מהעובדה שאף עיתונאי לא תהה הכצעקתה, ורק מיהר לדווח את תגובותיהם של גורמים רשמיים כאלו ואחרים. זה מתחבר לתהייה שאני נושאת עמי מזה זמן רב – האם נותרה עיתונות חוקרת אמיתית בישראל, או שכל מה שנותר ממנה הם פקידים בשירות בעלי ההון?

לא אסיים את הפוסט הזה במסקנות, רק בתהיות – תהיות על האוטומטיות בה אנחנו מניחים שמה שנראה לנו הגיוני הוא בהכרח נכון, תהיות על טיב הכתבים שמסתובבים בשטח, ועל טיב המידע שהם מייצרים, תהיות על דמוניזציה ועל צדק.

תהיות על הילד הקטן שצעק "זאב".

שלכם,

גל חן ©, תוהה מאז 1986

פעילותה הנוכחית היא, כמסתבר, לבקש שאצביע לה מדי יום באפליקציית היוטיוב של בנק לאומי על מנת שתוכל לזכות במבצע "שני מיליון סיבות", פרויקט מימון העמותות של בנק לאומי. מתחת, ככה, בקטן, הציעו פרויקטים בעזרה לאנשים בעלי פיגור שכלי, התנדבות בבתי אבות ועשייה סביבתית.

בימים האחרונים עוסק המרחב הוירטואלי כולו בשאלה האם "אם תרצו" היא עמותה לגיטימית, משום שהיא עמותה פוליטית – ובנק לאומי הצהיר כי עמותות פוליטיות לא יורשו להשתתף בתחרות. השמאל כולו עומד על רגליו האחוריות ומאיים במעבר לבנק הפועלים, הידוע בפעולותיו ההומניטריות. מנכ"ל תנועת "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אף הגדיל והצהיר על כך בפייסבוק, ולאחר מכן הצהיר על כך בריש גלי בתקשורת.

פוליטי היא לא מילה גסה

יריב אופנהיימר, שהוא אדם חכם, יודע שהכל פוליטי. הוא יודע שעמותת סיוע לנפגעות תקיפה מינית היא פוליטית, בדיוק כמו שהוא יודע שעמותה להגברת נגישות לנכים היא פוליטית – ובדיוק כמו שאפילו עמותה כמו "תנו לחיות לחיות" היא פוליטית. הכל פוליטי, הכל חותר לשינוי חקיקה – והכל מוכתב על ידי מדיניות ממשלתית.

אופנהיימר לא שכח. הוא לא שכח שעצם קיומן של העמותות הוא פוליטי, משום שמדינת ישראל לא דאגה לדברים האלו בעצמה. לא היינו צריכים עמותה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אילו שירותי הרווחה היו מטפלים בכך. לא היינו צריכים עמותה להגברת הנגישות אילו התכנון העירוני והמוסדי היה פועל כהלכה, לא היינו צריכים עמותות להצלת בעלי חיים אילו היה תקציב המופרש לטובת סירוס ועיקור חיות רחוב והיצע רחב יותר של וטרינרים עירוניים – וכהנה וכהנה. הוא פשוט מדבר בשפה העממית – והעם חושב שפוליטיקה מתמצית רק בצבא ובגבולות

בויקיפדיה טוענים שאופנהיימר עשה תואר ראשון במשפטים ושני במדיניות ציבורית – ואני בטוחה שאיפשהו במהלך שנותיו הארוכות באקדמיה הוא למד דה-פוליטיזציה מהי. לאלו מאיתנו שלא מבלים את מיטב שעותיהם שם, דה-פוליטיזציה היא לקיחת נושא פוליטי במהותו והפיכתו לנושא נייטרלי לכאורה. אם נתייחס לדוגמא לנפגעות תקיפה מינית – הרי שעצם העובדה שמדובר בנשים מלמדת אותנו דבר או שניים. עובדה שיש יותר נשים שמותקפות מינית מאשר גברים – וזה לא בכדי, אלא תוצר ישיר של היחסים המגדריים בחברה. נושאים פוליטיים אינם מתקיימים בהכרח בזירה הפוליטית – קרי, הכנסת, ומתקיימים בכל רבדי החברה. ההבדל היחידי הוא שאין להם נציג מוגדר, או יצוג מפלגתי. אגב, גם זה פוליטי.

רקדו, קופים, רקדו

אחזור למייל שנשלח לי מוקדם יותר היום. עמותת "חברה טובה", במידה ואתם לא מכירים, מרימה פרוייקטים קצרי-טווח ומגייסת לטובתם מתנדבים – וזאת בהנחה שיש אנשים רבים שהיו רוצים להתנדב אבל לא יכולים להתחייב לזמן ממושך, בתוספת ההנחה שפעמים רבות מוסדות צריכים מתנדבים למאורעות ספציפיים, ואין סיבה שיחזיקו מערך מתנדבים שלם לצורך כך. חמודים, נכון?

החמודים האלו נאלצו לשלוח לאלפי האנשים ברשימת התפוצה שלהם מייל ובו הם מתחננים לקבל את קולם מדי יום, על מנת שבנק לאומי יואיל בטובו לזרוק להם כמה ג'ובות. בן רגע הפכה עמותה לגיטימית, שמבצעת פעילות חשובה, לקוף המרקד של בנק לאומי. הבנק יספיק להעניק את הפרס לזוכה המאושרת  בדיוק לפני שיגיש את דו"חותיו השנתיים, ועוד לקבל ניכוי מס בתוספת ליחסי הציבור.

איך אוכל לסרב לכך? גם לעזור לעמותה האהובה עלי וגם לעשות יחסי ציבור לתאגיד קפיטליסטי – וכל זאת במחיר הזעום של לייק אחד ליום, כי הזמן שלי, כך יודע בוודאות מי שעובר על חשבון העובר ושב שלי, מאוד זול.

ועכשיו ברצינות, כי הסגי-נהור הזאת לא תובילנו לשום מקום:

"אם תרצו" היא לא האישו. למעשה, "אם תרצו" היא יותר כמו הסחת הדעת. ניתן לשמאלנים לאכול אחד את השני, לימין להסתובב גאה וזחוח – וכך אף אחד לא ישים לב שהם כולם הקופים המרקדים המבדרים את אורחינו המכובדים בטרקלין.

בנק לאומי, יותר מכל דבר, עושה מאיתנו צחוק. עם כל רצוני להעשיר את העמותות החביבות עלי, הייתי מעדיפה שכולן ייסגרו, התאגיד ישלם מיסים כדת וכדין – ומדינת ישראל תדאג לכל הנושאים החשובים שהן מעלות. תמיד האמנתי בשברת – שילמת. הייתי מעדיפה שגליה מאור תמצא דרכים טובות יותר לנקות את מצפונה. בטוח יש עוד מקום באיכילוב לבניין על שמה. אם לא, שמעתי שתקשור עם חוצנים הולך טוב בימינו.

תמיד יש איזו מדינת אויב שרק מחכה לתקוף אותה או איזה משבר כלכלי מאיים באופק – ומעל לכל מרחף הצל האיום של הבצורת שתהרוג את כולנו.

בין כל הסכנות נמצאים אזרחיה של המדינה, שמנסים באופן תמידי לחמוק מהריקושטים התמידיים של הדמגוגיה. בפוסט הנוכחי אעסוק דווקא במשבר המים, נושא שניתוץ המיתוסים סביבו נזנח לשוליים איכשהו. בתכלס, הוא הרבה פחות סקסי מעריצים לובשי שמלה.

כבר דובר רבות על כך כשיורד גשם מתנהגים כלל תושבי תל אביב-יפו כאילו הם עשויים מסוכר. ברגע שנשמע את הרעש האיום נידחס כולנו לחור הראשון שנוכל למצוא – ונתחבא בו עד יעבור זעם. עכשיו, כמובן שזה גם כיף לרבוץ תחת הפוך ולשקוע במלנכוליה מתפנקת לצלילי הגשם, אבל זו רק חלק מהסיבה. בעצם, אין לנו הרבה ברירות. מספיקות שעתיים של גשם חזק בשביל שהעיר כולה תהפוך לגרסה מכוערת למדי של ונציה. מעולם לא שמחתי כל כך על שאני מתנשאת לגובה של 176 סנטימטרים כמו שאני שמחה בימים גשומים בעיר הזו, פשוט כי אורך הרגליים מעניק לי יתרון בזינוק מחלקה לא מוצפת אחת למשנתה. כמובן ששבתות לבקרים, רגליים ארוכות לא מספיקות – ודי בהליכה קצרה למכולת בשביל שאהיה ספוגה במים עד אמצע השוקיים.

בעוד שתל אביב, כמו גם ערים רבות אחרות בארץ, מוצפת במים הממתינים בסבלנות לתורם בביוב, שוקדים במשרד המי-כבר-יודע-איזה-משרד-ממשלתי-עושה-מה-מרוב-תיקים-מיותרים על הקמפיין הבא שיושק בקיץ שיתריע את כולנו משימוש מיותר במים – ושואבים את מקורות המים של ישראל עד תום.

מסקירה שערכה לאחרונה החברה להגנת הטבע על 91 מעיינות מים טבעיים, עולה כי לפחות 60 מהם מראים ירידה בספיקה השנתית הממוצעת. הדבר אמנם מושפע משינויים בכמות הגשמים ובירידה שחלה בשנים האחרונות בכמות המשקעים, אולם בחלק נכבד מהמעיינות חלה ירידה ניכרת בספיקה עקב הפקת-יתר של מים טבעיים על ידי מדינת ישראל, הגורמת להורדת מפלס מי התהום שלהם, בעיקר בשני העשורים האחרונים. כתוצאה מכך, חלה פגיעה בלתי-הפיכה בתפקוד המערכות האקולוגיות, ובנחלים אליהם מזרימים המעיינות את מימיהם.

תוצאות עדכניות במירוץ להריסת הטבע במדינת ישראל: הגרעין האיראני: 0, מדינת ישראל: 1.

כאן במרכז הארץ נדיר שאנחנו שמים ליבנו לנחל כזה או אחר שהתייבש, פשוט כי אין לנו נחלים, ובירקון יש מספיק פסולת מפעלים בשביל שיתפתחו בו מוטציות של מולקולות מים, שעוד יקברו את כולנו  - אבל כתושבת הגליל לשעבר אני מוכרחה לומר לכם: זה חמור, וזה ניכר.

מה אפשר לעשות?

קודם כל, ישראל מייצרת בערך 300 מיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה מהתפלת מי ים בלבד, שמהווים בערך מחצית ממי השתייה של כלל התושבים במדינה. זהו פרויקט שכדאי וראוי להרחיב – ומי יודע, אולי הוא יעזור לנו כשהקרחונים ימסו. שנית, יצירת מתקנים לאגירת מים. במקום שיזרמו נחלי מים ברחבי הערים ויכלאו אותנו בבית, אפשר להתחיל להשקיע באגירתם באופן נורמלי, ולהשאיר את הנחלים במקומם הראוי.

בתוך כך, השיקה החברה להגנת הטבע קמפיין שמטרותיו הגדלת הקצאת המים לנחלים, הפסקת השאיבה המסיבית ממעיינות המים ומתן פתרונות חלופיים לחקלאות (לא, העלאת מחיר המים הוא לא פתרון חלופי), צמצום הפקת מי התהום באזורים בהם מפלסי מים נמוכים פוגעים בשפיכת המעיינות והגדרת קווים אדומים למפלס מי התהום.

ביום ראשון הקרוב יעלה הנושא לדיון במועצת רשות המים – והחברה להגנת הטבע הקימה ממשק נוח לשליחת פקס (אינטרנטית, אל דאגה) לנציב פניות הציבור של המועצה, בשביל ליצור קצת לחץ. באמא שלכם, עשו עם זה משהו.

לשם הגילוי הנאות: אמנם פנו אלי מהחברה להגנת הטבע בבקשה לכתוב על הקמפיין, אבל נעתרתי מתוך הזדהות עם מטרתו. במילים ברורות יותר – איש לא שילם לי עבור הפוסט הזה. סתם שתדעו, במידה והנושא יעלה.

"אין זה בטוח לחוש נוסטלגיה כלפי דבר-מה שאתה יודע בוודאות שלעולם לא ישוב" (וויליאם א. ווגן)

לישראל 2011 יש טעם נוסטלגי.

מה לא עשינו השנה – השתתפנו במחאה חברתית עצומה המלווה בהתעלמות-רבתי מצד נבחרי הציבור שלנו, שרדנו הפיכות של בני-דודנו במדינות השכנות, החזרנו חייל חטוף ובכינו מאושר כשהלה אכל בננה, עברנו את הספטמבר הזה ואת כל החבר'ה באו"ם, ספגנו מלוא החופן של חקיקה אנטי-פלורליסטית, נהיינו אויביה של תורכיה, זכינו לגינויים וחצאי גינויים מצד רבות מבעלות בריתנו לאורך שנים – אבל היי, הידקנו את יחסינו עם ליטא, אנו מצפים לסגירתם של שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים, למלחמה עם איראן – וכמובן, כולנו נהיינו עוד טיפה יותר עניים.

הו, כן, הנוסטלגיה.

השנה מתקרבת לסיומה, והתחושה היא שכך גם אנחנו.

במהלך המחאה הזכרתי לאחרים – ולעצמי – שזה לא תהליך מהיר. שדברים לוקחים זמן, בטח ובטח בכלכלה. ששינוי קורה לאט. הזכרתי, ואני עודני מזכירה, אבל באותה נימה אינני מצליחה להתנער מהתחושה שהזמן שלי פה קצוב. שלי – כי כבר אין "שלנו". הקיץ שלנו הפך לסתיו, ועם הגשם הדוחה הפגנות שבתות לבקרים נעלמה גם תחושת הסולידריות. חזרנו לאינדיבידואליזם, ואיש-איש דואג לישבנו הוא.

מלאו לי 25 לפני שבועיים וחצי – ואני לא מסוגלת לחשוב יותר משנה קדימה. אפילו את התואר שלי לא אסיים בעוד שנה, ואני עדיין לא מסוגלת לחשוב יותר משנה קדימה.

ישראל 2011, ריח של נוסטלגיה שמלאה בטחב.

מאסתי בפניות רטוריות לממשלת ישראל – וזה אפילו שרובן לא הועלו על הכתב, אלא התקיימו רק כמונולוגים שנוהלו בראשי. נמאס לי להגיד שלעזאזל, אני אותה צעירה מבטיחה שהייתי לפני 15 שנה, כשמשרד החינוך מצא לנכון להוציאני, על חשבונו, ליום בשבוע ממערכת החינוך הממלכתית בשביל תוכניות העשרה (את הביקורת שיש לי עליהן, בעקבותיה עזבתי, נשאיר לפעם אחרת). אני הבחורה המשכילה, הצעירה, זו שיש לה עוד המון שנים לשלם מיסים, שבאה מבית טוב, אפילו חצי מזרחית – בשביל שלא יגידו שישראל מדינה גזענית, חלילה.

אני היא גם הבחורה שישראל, כנראה, תפסיד. אני ועוד רבות ורבים כמותי.

אי-היכולת שלי לחשוב יותר משנה קדימה הופכת אותי לאפאטית. אפאטית לגורל המדינה, כמו גם לגורלי שלי. ממשלת ישראל, הצלחת. הצלחת להפחיד אותי עם הגרעין האיראני, הצלחת לשכנע אותי שלעולם לא יהיה שלום, הצלחת לגרום לי להבין אותי שאף פעם לא אוכל להשתכר כראוי, הצלחת לנטוע בי את האמונה שיום יבוא ואיאלץ לנסוע בקווי אוטובוס שונים רק משום שיש לי וגינה. הצלחת לשכנע אותי בכך שבקרוב במולדת שלי, זו שסבא שלי הקיז דם בכדי להקים, אושתק רק משום שאדבר את האמת.

מה שכן, ממשלת ישראל, אני לא הולכת להתאבד. בטח לא בגללך.

כאמור, אני בחורה בת 25. בחוגים מסוימים (שאינם מנהלים את הקמפיין של TNT) יאמרו שכל החיים לפני. אני משכילה, מוכשרת, חרוצה, משלמת מיסים וכו' וכו'. אין לי דרכון אירופי, כך יצא, אבל גם כשאין דרכון זר אפשר להגר. אני משלמת מיסים, זוכרת? בכל העולם רוצים משלמי מיסים בימים טרופים אלו. כרגע אני לא מסוגלת לחשוב שנה קדימה, אבל אולי בעוד שנה דווקא אוכל.

הפרידה מהמדינה הזו תהיה קשה. המשפחה שלי פה, החברים שלי פה, אני דוברת עברית כשפה ראשונה וסבא שלי, זכרונו לברכה, אכן נלחם כדי להקים את הארץ. קשה.

אבל ממשלת ישראל, את לימדת אותי שקשה יש רק בלחם, זוכרת? נו אז, כשעבדתי בשבילך שנתיים בחינם.

הו, הנוסטלגיה.

אין לי מה לפנות לממשלה הזו. זו כבר באמת רק רטוריקה. אני פונה לאזרחים בה.

אתם מאבדים אותנו.

אתם מאבדים את בני דורי – המוכשרים, משלמי המיסים וכל שאר הסופרלטיבים, שפשוט לא יהיו פה בקרוב. לא לאורך זמן נמשיך לעבוד עבור 25 שקלים לשעה ללא תנאים סוציאליים. לא נמשיך עוד שנים להפגין, כמדברים לתוך אוזניים ערלות, כנגד חוקים המסרסים את עצם היכולת שלנו להפגין. לא לאורך זמן ימשיכו נשים צעירות להרגיש כמוקצות מחמת מיאוס. הזמן שלנו כאן קצוב – ולכן גם שלכם.

כשנסדקים הסיכויים שלנו לחשוב על עתיד במדינה הזו, כך גם שלכם. אתם תלויים בנו, ולו משום שבלעדינו לא יהיו לכם מיסים – ובלי כסף, כידוע, אין תורה.

אני מייחלת למישהו שישנה את דעתי. שיראה לי שיש לי כאן עתיד.

אל תהפכו את העתיד שלי פה לנוסטלגיה.

היינו בדיוק בין דירות, שזה הבין עבודות של המחפשים את עצמם נדל"נית, וגרנו אצל סבא וסבתא שלי. כשרבין נרצח ישנתי.

בבוקר אמא העירה אותי בחיוך עצוב. ירדתי למטה, וכולם היו דבוקים למרקע. רבין נרצח. אין יותר תקווה.

לא הייתי בטוחה מי זה הרבין הזה. ידעתי שהוא ראש הממשלה, אבל בערך בזה זה הסתכם. הייתי ילדה חולמנית, שבעיקר ציירה וקראה וכתבה לעצמה סיפורים. לא ממש הבנתי מה זה אומר.

סבא שלי הסיע אותי לבית הספר באותו יום, ושתק במשך כל הנסיעה. הוא היה אפילו שתקן יותר מהרגיל. שהרי, רבין נרצח.

כשהגעתי לכיתה באיחור, כתמיד (יש דברים שלא משתנים), כולם ישבו במעגל ודיברו על הרצח. הטלוויזיה שבבית הילדים הייתה פתוחה (למדתי אז בקיבוץ), וכולם בכו. גם אז דיברו על מותו של הסיכוי האחרון לשלום.

ניסיתי לבכות, כי כולם בכו – ואני גם ככה הייתי הילדה המוזרה, אבל אף פעם לא הייתי טובה בלבכות בכוונה. כולם בכו ואני סתם ישבתי שם, ניסיתי להיראות עצובה, וקראתי מספר שהחבאתי על הברכיים.

כשהסתיים יום הלימודים מוקדם, כי רבין נרצח, הבנתי שאני מוכרחה להבין מי היה המנוח. ההורים שלי היו מנויים דאז לעיתון "הארץ" וסבי ל"מעריב", ובין שני העיתונים הצלחתי לקרוא המון הספדים ותיאורים על מות התקווה. לא ממש הצלחתי להבין מה הוא עשה, הרבין הזה, אבל כתבו עליו מאוד יפה, וזה עצוב שנרצח מישהו שכותבים עליו יפה כל כך.

אחר כך נסענו לעצרת בכיכר רבין (אז עדיין מלכי ישראל), למרות שההורים שלי כמעט אף פעם לא נסעו להפגנות, או עצרות – ובאופן כללי די שנאו את תל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהפגנה והפעם הראשונה שלי ברכבת. אני לא בטוחה, אבל יכול מאוד להיות שזו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בתל אביב. ניסיתי לאזן בין ההתלהבות מכל הדברים החדשים לאבל על מות התקווה וכל זה. כשהגענו לעצרת כבר הצלחתי לבכות. הוא היה סבא חמוד, שעשה דברים גדולים, וכולם כותבים עליו מאוד יפה. הוא שווה דמעות.

מאז אותו מאורע מביך, בשלהי שנת 95', החלטתי שאני מוכרחה להתחיל להבין בפוליטיקה. אני לא יכולה להרשות לעצמי שכל הטמבלים האלו מהכיתה שלי ידעו דברים שאני לא יודעת. אז התחלתי ללמוד, ולקרוא. קראתי היסטוריה, קראתי עיתונים, קראתי מאמרי דעה (אם אתם מפקפקים ביכולתה של ילדה בת 9 לקרוא כל כך הרבה אתם לא מבינים שתי עובדות: האחת היא עד כמה חנאנה באמת הייתי, והשנייה היא שילדים הם תמיד יותר חכמים מאשר הקרדיט שאנחנו נותנים להם).

למדתי המון על פוליטיקה, אבל ידעתי: לא משנה מה, התקווה כבר מתה.

דור בלי תקווה

הדור שלי אולץ להיות דור נרות הנשמה. אולצנו לשיר רקוויאם חרישי על עולם שאבד ללא שוב. בני דורי, ילדי הנרות, לא ידעו יותר ממני. היינו עצובים כי אמרו לנו, היינו עצובים כי לא ידענו אחרת. נגזר עלינו להתאבל על עולם שמעולם לא הכרנו.

במרוצת השנים הנרות כבו, כי למי יש כסף לזה, ונהיינו בדיוק הדור שחזו שנהיה: מיזנטרופ, משועמם, אנוכי וציני. האתוס לתוכו נולדנו הוא אתוס של יאוש. נולדנו לתוך עולם שאמר לנו באופן חד-משמעי: אין כבר שום טעם. הרי סביר להניח, בדיעבד, שכולנו הזלנו דמעות תנין, בלי להבין באמת מה קרה, אלא רק כי אמרו לנו. אני מאמינה שגם שאר הילדים בכיתה ד' ("גפן") בקיבוץ עברון לא ידעו את פרטיו של הסכם אוסלו ב'.

ואז הגיע קיץ 2011.

הפתענו את עצמנו, אני חושבת, בקיץ האחרון. אשכרה הרגשנו שיש תקווה. זה היה נחמד. לא מתאים לנו, אבל נחמד. יצאנו וצעקנו והיינו שם, דורשים להיות חלק מכל מה שקורה בפוליטיקה בארץ. צועקים שאנחנו רוצים שינוי, מאמינים שהסיכוי לשינוי קיים, שאנחנו יכולים להוביל אותו, ולחתור לחברה צודקת יותר.

**

החורף הגיע מוקדם מדי השנה. כלומר, פעם הוא היה מתחיל בסוף אוקטובר בכל שנה, אבל הוא מתחיל בסוף נובמבר כבר לפחות חמש שנים. אתם יודעים, ההתחממות הגלובלית.

החורף הזה הגיע מוקדם מדי. הוא הגיע מוקדם מדי באנגליה, באירלנד, בניו יורק ובסאן-פרנסיסקו. בוול סטריט ה"כבושה" ירד שלג על המאהל.

אמנם הממשלות לא שולטות במזג האוויר, אבל זה לא מפריע למטאפורה הקפואה.

ובישראל? הגרעין האיראני קפץ עלינו, המחבלים המשוחררים, צרות דיפלומטיות, מה לא – ופתאום חזרנו לחכות לרבין. אין תקווה.

**

והמטאפורה צחקה.