מכתב לסייד קשוע
פורסם על ידי: גל חן בתאריך: 6 באוגוסט 2011
- בנושאים: פוליטיקה וחברה
- להגיב!
סייד היקר,
קודם כל הרשה לי לפתוח ולומר שאני מקוראותיך הנלהבות ביותר. כשהייתי מנויה לעיתון "הארץ", על כל אלפי עמודיו אשר היו נערמים בפינת החדר בדרך לסל המחזור, תמיד התנחמתי בכך שלפחות אני יכולה לקרוא את הטור שלך בעותק קשה. כשהפסקתי את המנוי והמשכתי לקבל טלפונים ממרכז המכירות מעל שנה לאחר ההפסקה, בטירוף חושים שתזעזע אפילו את נציגי "הוט", שמרתי לעיתון חסד בעקבות הטור שלך, בין השאר.
משום כל המתואר, סייד, אני כותבת את הפוסט הזה. תבין, הייתי שולחת לך מייל, אבל ליד הטור האחרון לא מצוינת כתובת. אני בטח יכולה להשיג אותה. הרי אם מפרידים 6 אנשים בממוצע בין כל שני אנשים במדינת ישראל, הרי שבקהילת השמאל הישראלי הקטנטונת מפרידים אולי 1.2 אנשים – אבל כבר נתת לי הזדמנות פה, סייד, לדבר על הפיל בחדר. כזו אני, פרובוקטורית.
בטור האחרון שלך שאלת מיהו אותו עם שרוצה צדק חברתי. אמרת שאתה מזדהה עם מטרות המאבק, אבל לא מרגיש שייך אליו. זהו מאבק של יהודים, אמרת, בלי להגיד. הטוקבקיסטים הנלהבים שיבחו אותך. הם משבחים בכל שבוע. הרי אתה ערבי המחמד של מדינה שלמה. כשבסגנונך הסרקסטי אתה עומד על כל הצביעות בחברה הישראלית, על כל הנאורות-לכאורה, אתה מכריח אותנו, היהודים, לצחוק ולשבח או להתנגד ולהודות שגם אנחנו גזענים. או שנצחק איתך, או שנהיה חלק מהם. אנחנו הרי לא רוצים להיות חלק מהם.
העובדה שאין כמעט ערבים במאהלים השונים הציקה לי מרגע נטיעת האוהל הראשון – והתחושה המטרידה רק הלכה וגברה עם כל אוהל חדש שננטע. היא הציקה לי משום שפתאום נוצר במאהלים האלו שיח חברתי חדש. שיח דמוקרטי נטול היררכיה, בו לכל אחד יש את שלוש דקות התהילה שלו, כל אחד נשמע, כל אחד חשוב כמו כל השאר. פלורליזם אמיתי, כמו שמעולם לא ראיתי לפני כן. בטח לא בישראל. בשיח החדש ומלא החיוניות הזה לא השתתפו כמעט בכלל אזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל. התחושה המטרידה לא עזבה אותי.
הסיסמה הזו, "העם דורש צדק חברתי", התהוותה בערך ארבעה ימים לאחר יומה הראשון של המחאה. ארבעה ימים זה כלום, תוכל לטעון. תמיד הייתם עם. טענה זו, סייד, לא תהיה טענה נכונה. ארבעה ימים במאבק הזה, בטח ובטח בימיו הראשונים, הם כעולם ומלואו. בארבעה ימים קרו כל כך הרבה דברים. וערבים לא היו שם. בכלל.
תבין, סייד, מעולם לא התנשאתי מעל ערבים. מעולם לא חשבתי שאני יודעת מה טוב בשביל ערבים יותר מאשר הערבים עצמם. מעולם לא חשבתי שאני טובה יותר מכל אדם אחר – ולכן אני תמיד בעד לתת לאנשים לדבר בעד עצמם. נכון, יש שכבות מוחלשות וקשות-יום, והן לא יכולות לדבר בעד עצמן. אני תמיד מנסה לגרום לקולן להישמע – ולכן מתחילת המחאה אני רק רצה בין מאהל למאהל, בין שכונה לשכונה – ומנסה להעלות למודעות ציבורית את מצוקותיהם של אלו שאין להם את הפריבילגיה לצאת לרחובות, כי הם עסוקים בהישרדות.
דווקא אתה, סייד, מכל האנשים, לא משתייך לאותה קבוצה קשת יום. דווקא לך יש את הפריבילגיה, כמו שלי יש, לצאת לרחוב ולדבר. עכשיו, אני לא תמימה. אני יודעת שקשה לערבי להרגיש כחלק מהחברה במאות מונים מאשר ליהודי. אני יודעת שיש אפליה. אני יודעת הכל. השאלה היא, מה עושים עם זה. בחרת לבקר מבחוץ. לומר שאלו אנחנו שלא מקבלים אותך.
מיהם אותם "אנחנו"? שהרי רק על עצמי לספר ידעתי. ידעתי ששלחתי מייל ארוך וכמעט מתחנן לחבר דרוזי מהאוניברסיטה. אמרתי לו שחשוב נורא שהשיח הזה, על אזרחות חדשה, יכיל גם אזרחים שאינם יהודים. הפצרתי בו לבוא. אמרתי לו שגם אם לא ירצה בכך, שיפנה אלי את חבריו. אני אדאג להכיר להם את החבר'ה, אני אדאג שישתתפו במעגלי הדיון. שהשיח יכיל גם אותם. הוא לא ענה. סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, לא אדם קשה-יום מהפריפריה.
סייד, אני כותבת את הפוסט הזה בגוף שני בגלל שמי יודע, אולי הוא יתגלגל אליך. אתה עיתונאי ותסריטאי, יש לך קהל קוראים. אני לא יודעת בקשר לכולם. כאמור, אני לא אוהבת לדבר בשם אחרים. אבל סייד, אתה צריך להיות פה. ערבים אחרים צריכים להיות פה. אני לא יכולה לדבר בשמו של אף אחד אחר. אינני יודעת מה אדם אחר רוצה. אינני יכולה לדעת.
אינני יודעת כלל אם אתה, סייד, רוצה להיות חלק מ"העם" הזה שדורש צדק חברתי. אני כן יודעת שאתה אזרח – ושאם אתה רוצה שיקרה פה שינוי, אתה חייב להיות פה. אתה חייב להשתתף בקבוצות הדיון, אתה חייב להקשיב, אתה חייב להשמיע את קולך. "העם" כרגע במשבר זהות. אם אתה רוצה שהזהות החדשה שלו תכיל גם אותך, אתה מוכרח להיות נוכח. למרות האירוניה והצדק הפואטי, אתה לא יכול לצפות מהיהודים לעשות בשבילך את כל העבודה.
עבודה ערבית, שנינו יודעים, לא מוכרחה לכלול מאלג'.
Like this:
35 תגובות לרשומה "מכתב לסייד קשוע"
6 באוגוסט 2011 בשעה 02:53
אבל באותו הזמן, כמוהו, גם את (על אף הפוסט היפה) מפספסת את הדברים שכן קורים במחאה הזו, ואת המעורבות הערבית בה:
אם זה במאהל ביפו שעומד כבר שבוע וחצי בצורה מדהימה ומרגשת, ושזה עתה כרת ברית עם המאהל היהודי השכן שלו – מאהל התקווה.
ואם זה ברוטשילד פינת החשמונאים, שם עומד כבר שבוע וחצי אוהל48, אוהל ערבי יהודי שוקק חיים שכבר מצליח לשנות את השיח במאהל.
3 | engelo (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 05:00
מדהים. את פשוט כותבת בלי להקשיב. הוא ענה לך על כל השאלות שהעלית, ואת פשוט מתעלמת ממנו, באדישות מופגנת כלפי כל מה שהוא אומר לך, ממשיכה בכהות חושים ומתפלאת שהוא לא מצטרף. התשובה שלך מתנשאת, ואת כותבת שאת לא מתנשאת. את טוענת שאת מבינה את מצבו, ובכל זאת ממשיכה לבעוט. אם את כותבת דוא'ל לאדם והוא לא עונה, קודם תחשבי מה בתוך צורת הכתיבה שלך גרם לו להניד בראשו, לומר לעצמו – הישראלים האלה, לעולם, לעולם לא יצליחו להבין אותנו.
בואי נתחיל מזה, שהם לא 'ערבים', הם פלשתינים. עכשיו תחשבי: מה ההבדל.
6 באוגוסט 2011 בשעה 08:11
סייד קשוע הוא גם "ערבי" וגם "פלשתיני" אבל הוא גם – ובעיקר! – אזרח מדינת ישראל.
וכאזרח מדינת ישראל, אם הוא מרגיש שהמצב מזעזע כפי שהוא, עליו להצטרף למחאה הזו.
זה כל הסיפור כולו. יש כאן עיוות גמור של הצדק והכלכלה. יש התעללות הולכת ונמשכת במעמד הביניים. סייד קשוע, אם הוא אזרח מדינת ישראל – והוא אזרח מדינת ישראל, עם תעודת זהות כחולה – צריך לשנות את הגישה המייבבת ולהצטרף לכוחות השינוי שהחלו לפעול עכשיו.
וזה נכון גם לגבי מגזרים אחרים. מזרחים, נשים, דרוזים. תפסיקו ליילל, בואו למאהל. צאו לרחובות. תעזרו למהפכה הזו לקרות באמת.
6 באוגוסט 2011 בשעה 08:19
מפתיע ששמת דווקא את הנשים בקבוצת המגזרים שלהם אתה אומר "תפסיקו ליילל, בואו למאהל". הרי המחאה הזו התחילה מנשים ונשים הן מרכיב בולט בה!
6 באוגוסט 2011 בשעה 10:46
מעניין שבקרב השמאל הרדיקלי המילה ערבי היא גסה. 1600 שנות היסטוריה מפוארת, אבל זו מילה קולוניאליסטית. מעניין גם שאתה חושב שכל הערבים תושבי ישראל הם פלסטינים, בלי לשאול אותם. מעניין מה זה אומר על הדרך בה אתה תופש אותם כאזרחי ישראל.
מבחינת ההתנשאות שלי – אני מצטערת, אתה הוא המתנשא. אם תצא קצת מנבי סלאח ותדבר עם ערבים (כן, ערבים) בני דורנו, שגדלו בארץ, תראה שיש ביניהם רבים שהם משכילים, רהוטים, דעתניים – כאלו שיוכלו לתרום רבות למעגלי הדיון. הם גם יוכלו לדבר על הסיבה שבגללה הם מתקשים להרגיש שייכים. כולנו נקשיב, חלקנו נעשה עם זה משהו אחר כך. לחלקנו זה יעשה סוויטץ' מסוים.
אל תטעה ותחשוב שאתה יכול לדבר בשם ציבור שלם. היבריס רע ליוונים.
engelo (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 13:36
פשששש… תראו מי אומר לי להתחיל לדבר עם 'ערבים' – בן אדם שמנסה ליצור דו-שיח עמם ונכשל… כן, גל יקירתי. ערבי היא מילה קולוניאליסטית. זוהי מילה גסה ומשפילה, מילה השוללת דיפרנציאציה, מילה שלא מבדילה בין מצרים, ירדנים, סעודים, לבנונים, סורים לבין פלסטינים. אחרי שקוראים למישהו ערבי, השאלה הבאה היא למה הוא מתעקש דווקא להיות פה ולא בירדן. אם קוראים לו פלסטיני, השאלה לא יכולה לעלות.
את שואלת אותי באיזו דרך אני תופש אותם כאזרחי ישראל – ובכן, היות שישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית, היות שישראל מכירה בזכות השבות ליהודי ארה'ב אבל לא לפלסטינים שגורשו, סייד קשוע ופלסטינים אחרים הם אזרחי ישראל בערבון מוגבל. הם בחוץ, אנחנו בפנים. הם אזרחים אבל לא חלק מ'העם'. תראי את החוצפה שבה בועז מעז להשוות את הפלסטינים לנשים. שימי לב לעיוורון – שלא שם לב שנשים הן יהודיות, הן חלק מהעם, לנשים יהודיות שנולדו וחיו כל חייהן באמריקה יש את זכות השיבה. לפלסטינים שגורשו אין. העיוורון הזה מסביר טוב מאוד, מדו אינם עונים למכתבים המתנשאים שלך.
ביום שבו את תגידי לעצמך – אם אני הייתי במקומו, הייתי עושה את אותו דבר בדיוק – באותו יום ממש – אפשר יהיה לפתוח דו-שיח. באותו יום תקבלי מכתב תשובה.
6 באוגוסט 2011 בשעה 09:20
נראה לי שפיספסתם את העניין במשפט האחרון – יש שם הודאה בכך שהחששות שלו שלא להיות חלק מהמחאה היו לא מוצדקים ושהוא כן היה צריך להשתתף בהפגנה. ככה אני הבנתי את זה
6 באוגוסט 2011 בשעה 09:46
פססת, אני ערבי שהיה שם. היה לי מוזר תחילה, לצעוק בקולי קולות "העם…". כן בחרתי לא לנתח מיהו העם והאם אני חלק ממנו. סייד דיבר על הנואם שמציג את חלקי העם ולא מזכיר את הערבים. בהפגנה הראשונה והשנייה הייתי, כנראה שגם היום. אחד הנואמים דיבר על עם אחד. ימין ושמאל… וכו', אבל ערבים לא היה שם. חוץ מהנוכחות של חד"ש התל אביבית, שהיא לא החלק הערבי המובהק של חד"ש, חסרה לי הנוכחות של הערביות. מצד שני, חבר טוב אמר לי שכל החלוקה הזו לא רלוונטית. כולנו נדפקים באותה מידה. ערבים כיהודים. אז… בואו נפסיק לחלק את העולם להם ואנחנו ונבין שבשורה התחתונה כולנו נדפקים. גם מעמד הביניים וגם מעמד הפועלים – העושק לא מבחין בין זהויות.
engelo (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:02
מצטער, עיסא, אני בטוח שיש לך כוונות טובות, אבל אתה נמצא בהדחקה היסטרית. אתה יודע טוב מאוד שזו מדינה יהודית. החלוקה בין ערבים לבין יהודים נעשית בין אם אתה רוצה או לא רוצה, החלוקה הזו היא חלק מהותי מההוויה היהודית, מהלידה, דרך הברית, האהבה, הנישואין והמוות. החלוקה הזו מובנית לתוך כל צעד, כל נשימה במרקם של החיים במדינת היהודים. אם תלך להפגנה, תיתן לגיטימאציה ל'נאורות' של גל וחבר מרעיה. תתן לגיטימאציה למיתוס, לפיו המחאה 'חוצה את כל המגזרים'. אל תתן להם לנצל את תמימותך למען האג'נדה שלהם.
כל עוד אתה הולך להפגנות, אתה טומן את הראש בחול. מקומך בהפגנה לשחרור פלסטין, לא בהפגנה לשחרור המעמד הבינוני של מדינת כל יהודיה.
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:19
כמה טוב שיש אותך, אנג'לו!
סוף סוף מישהו שמדבר לענין, לא מסתובב סביב סביב, ומסביר באמת מה מותר ומה אסור לכל אחד, ומה המקומות שמותר לכל אחד להיות בהם.
אז אנחנו כבר יודעים ש:
1.לערבים מותר להיות בהפגנות למען פלסטינים.
2. אסור לערבים להיות בהפגנה למען חלוקה שיוויונית של הנטל.
3. מותר לערבים להפגין בעד יום האדמה.
4. אסור לערבים להפגין בעד זכויות לנשים.
5. מותר לערבים להפגין בעבור בנית מסגד בשוויץ.
6. אסור לערבים להתחבר עם יהודים.
אנא ממך אנג'לו, אל תפסיק. המשך להשכילנו מה מותר לערבי ומה אסור לו, סמן בבירור בטוש אדום מהם המקומות המותרים לו ומהם הסגורים בפניו.
השכילנו, אנג'לו.
6 באוגוסט 2011 בשעה 23:13
איזה מלך אתה. אומר לעיסא שהוא נמצא בהדחקה ומחליט בשבילו איפה הוא אמור להיות, ובאותה נשימה קורא לגל מתנשאת.
Issa Edward Boursheh (@issaeb)
7 באוגוסט 2011 בשעה 14:14
טרם הצלחתי להבין מאין הטענות שלך מגיחות. א. הבנתי מהציוץ שאתה מתגורר בארה"ב. מוזר לי לשמוע ביקורת כזו מבחוץ. לא אשפוט. ב. אני רואה את חלקי בחברה הישראלית כמציאות קיימת. באם ארצה או לאו, זו הכלה ואיתה אסתדר. אינני בעל אזרחות זרה (גם לא פלסטינית), ואינני שואף לחיי תענוגות בברלין או קמברידג'. השתתפותי במחאה היא טבעית. את המחאה והטיעון שלי אביא למאבק. הדרישות שלי עלולות לרדמת לטמיון ועלולות להיות הזויות מבחינת רבים, אך לא אדע זאת אם לא אנסה. מחאה אזרחית אינה מילה גסה והמאבק הוא רב-גוני ומאגד מספר רב של נושאים ודרישות. שוב, אולי אכשל. אולי הנוסחה לכישלון ידועה מראש. אבל אקח את הסיכון… ברשותך.
נ.ב. שמחתי לראות שעודה בשאראת וסייד קשוע נאמו והיוו חלק פעיל מההפגנה אתמול.
7 באוגוסט 2011 בשעה 14:52
עיסא, הנאום של בשאראת באמת היה מאוד מרגש. היו לי את החששות שלי ששוב אתאכזב, שברגע שהוא ידבר על שיוויון בין ערבים ויהודים ושערבים ויהודים לא רוצים להיות אויבים הוא לא יקבל תשואות. נורא נורא שמחתי להיווכח שטעיתי. כולם מסביבי צעקו ומחאו כפיים.
אל תתן לאנשים לומר לך מה אתה יכול או לא יכול לעשות. ככל שזה נוגע אלי – ולעוד רבים, אתה אזרח בדיוק כמוני. לא אזרח סוג ב' ולא אזרח עד אשר תוקם מדינה פלסטינית. אזרח לכל דבר. גזענות קיימת, הדרה קיימת – אבל אפשר להילחם בה. יכול להיות שאני טועה, אבל נראה לי שאנחנו איכשהו בדרך הנכונה.
Steven Daedalus (@engelo)
8 באוגוסט 2011 בשעה 02:08
עיסא יקירי, הנה הבחנה שעשה מלקולם איקס בין שני סוגים של שחורים. השאלה שלי אליך היא זו: איך אתה יכול לעשות פעולות משותפות עם הציונים תחת דגל ישראל, בלי להיחשב כ'ערבי הבית'. זכות הדיבור למלקולם-איקס:
"There was two kind of slaves. There was the house negro and the field negro. The house negro, they lived in the house, with master. They dressed pretty good. They ate good, cause they ate his food, what he left. They lived in the attic or the basement, but still they lived near their master, and they loved their master…. That's how you can tell a house negro"
"If the master got sick, the house negro would say 'What's the matter, boss, we sick? We sick!' He identified himself with his master… And if you came to the house negro and said "Let's run away, Let's escape, Let's separate" the house negro would look at you and say "Man, you crazy. What you mean separate? Where is there a better house than this? Where can I wear better clothes than this? Where can I eat better food than this?" There was that house negro" Malcolm-X
http://bit.ly/nQBCr9
6 באוגוסט 2011 בשעה 10:14
אחרי שנים של "מפגשי נוער יהודים וערבים" התברר שהם עושים יותר נזק מתועלת. די הפסיקו אותם בשנים האחרונות.
התברר שכמות המשקעים והכעסים כל כך גדולה שכל מה שיצא זה כעס והתרחקות ולא הבנה והתקרבות.
חן – עם הרבה רצון טוב שלך שוב נגעת ביבלת ומה שיצא זה מוגלה.
ביחס למחאה, הפלסטינים נמצאים בעמדה יותר קשה ורחוקה מאשר הימין והמתנחלים.
הימין צריך להתגבר על פער פוליטי בתוך אותו עם.
הפלסטינים צריכים להגבר על מאה שנות ציונות אלימה של עם אחד כלפי עם אחר.
בכלל לא פשוט.
מה שצריך לעשות עכשיו זה לא לנזוף בהם שהם לא מצטרפים למחאה אלא למצוא עוד הזדמנות להקשיב להם.
6 באוגוסט 2011 בשעה 10:47
חנן, שמי גל. תודה. לשאר הטיעונים לא אגיב, כי הם מתווכחים עם מילים שלא אני כתבתי. אולי איזו חן אחת.
6 באוגוסט 2011 בשעה 11:31
היי גל,
גם לי כואב ואפילו כואב מאוד לא לראות מאהלים יהודים בלבד, אבל זה גם מובן,
כמו ששמת לב האוכלוסיות המוחלשות מהססות ואינן יוצאות כמעט לאוהלים, מחאה, שיח פוליטי היא הם פריוילגיה של מעמד טיפה יותר מבוסס, המעמד שלנו.
הערבים ( ולצערי בישראל הפכנו את המילה הזו לגסה ) הם אוכלוסיה מוחלשת נחשדת. ברגע שערבי יגיד את המילה עם האסוציאציות יהיו לאומניות, לדעתי הלא מלומדת והאישית כרגיל השיח הישראלי מנע מהערבים להכנס לוויכוח הזה, הפה שלהם נחסם הן מבחינה המעמדית והן מהבחינה הלאומית.
נצטרך עוד הרבה עבודה כדי לפתוח את האוזנים שלנו לפה שלהם, ואולי אז הוא גם יתחיל לדבר
6 באוגוסט 2011 בשעה 11:44
השערה לפתרון הקושי: ערבים רגילים לגזענות. זה די פשוט כשחושבים על זה, הם נתקלים בה כל היום. את תחילת החברות שלי עם החבר הכי טוב שלי אני הייתי צריכה ליזום, מהסיבה הפשוטה שכשערבי פוגש אדם זר, יש לו סיכוי די טוב להניח שהוא גזען, פשוט בגלל שיש די הרבה כאלה מסתובבים, כיוון שלא בא לו לחוות את הגילוי על בשרו הוא פשוט מתרחק.. החוויה שאתה לא רצוי היא לא חוויה נעימה, ואנשים ככלל מעדיפים להימנע ממנה. במציאות כזאת, היוזמה החדשה הייתה צריכה *באופן אקטיבי* לפנות לערבים באופן רשמי ולומר להם – אני מעוניינת בכם, אתם לא תגורשו מכאן, לא תיתקלו בגזענות מבין המארגנות. בעוד שלך, גל – הייתה את הפריבילגיה לדעת שתתקבלי בברכה בסיכוי די סביר, החזקה אצלהם הייתה הפוכה במאה אחוז. הסיכוי הסביר הוא שהם לא יתקבלו, ועל מי שרוצה להפוך את החזקה הנטל להוכיח אחרת. קריאה מפורשת של מנהיגי ומנהיגות המאבק לערבים לקחת בו חלק יכול להיות שהייתה משנה את התמונה. לא בכדי לדעתי שהערבים לקחו חלק במאהלים שהם יזמו, כי בהם ידעו שיהיו רצויים. אבל זה עדיין לא מאיין את הצורך לדון בזה, השאלה עצמה קשה. האם על הערבים והערביות לקבל את המציאות הזאת בשל החשש לא לחוש הדרה? אין לי מושג, קשה לי לומר, ההדרה שלי כמזרחית אפסית לעומת ההדרה שלהם. ועם זאת, המציאות בה הם עומדים בצד ומחכים שיזמינו אותם לא נראית לי משהו שאפשר פשוט לקבל ולעבור הלאה.
6 באוגוסט 2011 בשעה 13:15
וזה בדיוק מה שגל עשתה – קראה לסייד קשוע להצטרף.
הזמינה אותו להצטרף.
ובאמת יכול לצמוח משהו יפה אם הוא יקבל את ההזמנה, וה"עם" יכלול את כל תושבי/אזרחי המדינה.
6 באוגוסט 2011 בשעה 12:11
אני חושב שהוא הבהיר טוב מאוד ברשימה את החששות וכמו שהעירו כאן כבר התייחס לשאלות שלך בעצם בטור עצמו ולדילמות. החשש שיגידו "עם ישראל" וכשאומרים "עם ישראל" המשמעות היא לא "אזרחי מדינת ישראל" והערבים מודרים ממה שנחשב העם/לאומיות בישראל ומשיח שידיר אותם, שזה הנורמה בציבוריות הישראלית. אני בעד כמובן שיבואו כמה שיותר פלסטינים אזרחי ישראל ויצטרפו למחאה הזו ומקווה שיבואו ומקווה שיובטח שהשיח לא יהיה מדיר, אבל הוא בדיוק הסביר את החשש שלו שאולי למשל ישירו פתאום התקווה (מזכיר לי את החשש של פלסטינים ישראלים מהעצרת אחרי הרצח בברנוער, שהתממש כאשר אכן שרו שם התקווה), ונכון שזה המנון המדינה אך אפורפו הדיון החיפאי כולנו יודעים על איך הוא מדיר ערבים. ואגב חשבתי על זה אפרופו אירוע הקראת מגילת העצמאות שהיה בשדרות רוטשילד אתמול מול מקום הכרזת המדינה, שלא יודע מי ארגן אותו, שאף כי בהכרזת העצמאות יש המון דברים יפים, זה אירוע שמייד מדיר ערבים שלא יוכלו לעמוד ולהקריא את "אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל".
6 באוגוסט 2011 בשעה 12:16
כמי שלא מתעלמת מהקשיים, ואף פירטה כמה מהם בתגובה מעליך – אני חושבת שבכל זאת, וזה מה שמיוחד במחאה הזאת, יש להם הרבה מאוד יכולת השפעה על השאלה האם ישירו התקווה, ואיזה חלקים מהמגילה יקריאו. זה גם מה שנראה לי שגל ניסתה להגיד כאן.
המחאה הזאת נבנית כפונקציה של מי שבונה אותה, והשער למי שבונה אותה הוא יחסית פתוח. ערבים וערביות במליאות, בדיונים, בישיבות בהן מתקבלות החלטות יכולים להשפיע רבות על התשובות לכל השאלות האלה.
במאהל החיפאי נמצא כרגע סטודנט ערבי אחד, ואפילו הנוכחות הדלה שלו משפיעה לא מעט על אופי הדיונים וההחלטות שמתקבלות.
ועם זאת, גם הוא נאלץ להיתקל בגזענות 'מוסוות' מדי פעם בדיונים, ולשלם מחיר אישי שבהתקלות שכזו.
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:53
ליהי – כל התהליכים האלו הם טובים ומבורכים – הם לא סותרים את החשש שהוא הביע. הוא הביע חשש אמיתי שיש לקוות שאפשר להתגבר עליו – ולראיה מה שהוזכר למטה שהוא יופיע היום בעצרת בחיפה. אגב, שאלה אחרת היא מי מהציבור הערבי חש מיוצג על ידו ומי לא אך לא אפתח אותה כאן.
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:01
אייל – מי שארגן את אירוע מגילת העצמאות אמש היה גדי שמשון. שאני לא חושבת שניתן להאשים אותו בגזענות או בהדרה מכוונת של איש מאירועים או משיח כלשהם.
קשה לי לדבר בשם גדי, אבל לפחות בפרשנות האישית שלי, עוצמתו של האירוע הזה היה בהנגדה בין "איפה התחלנו, ואיפה אנו היום", מבחינת הכוונות, כמו גם מבחינת המצב האובייקטיבי אז מול ומצבנו היום. ב-1948, מה לעשות והיתה מלחמה (חוששת לכתוב כאן "הישוב היהודי היה תחת מתקפה", פן יקפצו עליי עם נרטיב חלופי), ועדיין השכילו כותבי מגילת העצמאות לנצל את הבמה ההיא על מנת לקרוא לשלום ושיתוף פעולה עם שכנינו.
ולעזאזל, לפעמים עדיין מותר וצריך לנסות ולהתחבר גם לשורשים הציוניים שלנו. קצת מאסתי בצורך להיעלב בשם אחרים כל יום כל היום.
engelo (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:21
קצת מאסת בצורך להיעלב שרון? או, כמה נוגע ללב. אז בוא ניזכר, מה היה לנו ב48. היו 600 אלף יהודים? היו. היו מיליון מאתיים אלף פלסטינים מקומיים? היו. יותר מ700 אלף פלסטינים פלסטינים גורשו והפכו לפליטים? גורשו. לא. לא רק גורשו, אלא נשים נאנסו, רכוש נבזז, דם נשפך, מסגדים נהרסו עד היסוד, כפרים הושמדו, יהודים נכנסו לתוך בתים של זרים, השתמשו בכלי האוכל שלהם, במגבות ובמיטות שהיו עדיין חמות.
מי שמסתובב בהפגנות, מניף את דגל ישראל וקורא במגילה שבארץ ישראל קמה מדינה ליהודים הוא גזען בהגדרה. הוא מזכיר לכולם את העליונות של הרוב היהודי. הוא מזכיר לכולם שהרוב הוא יהודי, מכיוון שהפלסטינים פליטים בארצות אחרות. הוא מזכיר גירוש והדחקה, הרחבת המרחב היהודי, הוא יוצר מתח בין יהודים ולא יהודים, בין מי ששייך לבין מי שלא שייך. צר לי אם את 'קצת מואסת להיעלב' כי מזכירים לך שאת גזענית. אבל יש לך ברירה: את יכולה להפסיק להיות גזענית, ואז לא תצטרכי ל'מאוס' מלהעלב.
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:55
שרון – לא צריך גזענות ולא צריך הדרה מכוונת כדי שאנשים יחושו מודרים. והנקודה היא לא התחברות לשורשים הציוניים כן או לא (ואני כמובן לא מאשים אותך בגזענות, אבל גם לא דורש ממך להעלב בשם אחרים). הנקודה שאני כתבתי היא שצריך לצפות שערבי ירגיש מודר מאירוע כזה ולהבין מדוע זה יעורר את החששות שקשוע הביע. שוב, אדם יכול להרגיש מודר בלי שהאחר היה גזען או התכוון להדיר. למעשה אני חושב שבדרך כלל – רוב תחושות ההדרה – קוראות במצבים בהם לא התכוונו להדיר. זה לא אומר שיש לנו פחות צורך או אחריות להבין אותן ולראות איך אפשר למנוע אותן.
Steven Daedalus (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 15:34
לא הבנתי, את אייל. הדרה על רקע אתני זה לא אותו דבר כמו גזענות?
מה הקשר בין 'כוונות' לגזענות? אם אדם לא 'מתכוון' להיות גזען, אבל לזהותו ולזהות הקבוצה שהוא מארגן, יש להם השלכות דה-פאקטו גזעניות – האם בגלל שהוא אינו 'מתכוון' לכך, הוא פחות גזען?
6 באוגוסט 2011 בשעה 18:14
לא כל הדרה היא גזענות. גזענות היא דעה קדומה שהאחר נחות. אני לא מקל ראש כלל בשום הדרה ויצאתי נגדה אבל אתה מפזר האשמות בגזענות מדי בקלות
Steven Daedalus (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 19:43
או קיי, אייל, אני אלך איתך. מה הופך הדרה על רקע של מוצא אתני מסתם הדרה לגזענות פול-בלון?
Steven Daedalus (@engelo)
6 באוגוסט 2011 בשעה 19:46
אייל, עוד שאלה: התמונה הבאה מבטאת גזענות או סתם הדרה:
http://bit.ly/otROXg
6 באוגוסט 2011 בשעה 22:04
צר לי אך בעיני יש הבדל בין מישהו שבלי כוונה או בלי מודעות הדיר ובין גזענות שכפי שאמרתי היא אידיאולוגיה של נחיתות של קבוצה מסוימת. ויובהר: צריך להלחם בכל הדרה, וכל הדיון הזה התחיל כשהערתי שלמשל ארוע הקראת מגילת העצמאות הוא בעיני אירוע מדיר. כל אפליה פסולה – גם אם היא לא מכוונת, וצריך לבחון אותה מהזוות של המופלה והמודר ולפי התוצאה. אבל אני לא אקפוץ כמוך ואאשים את שרון שהיא גזענית. כי ברור לי שהיא לא ושהיא לא מחזיקה באידיאולגיה שהערבים נחותים וראויים להפליה, גם אם אני אבקש לטעון בפניה שה אירוע המסויים הוא מדיר ולנסות לשכנעה בכך.
6 באוגוסט 2011 בשעה 12:40
ובסופו של יום,
לפי Ynet סייד קשוע הוא בין הדוברים הערב בהפגנה בירושלים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4105097,00.html
6 באוגוסט 2011 בשעה 14:22
העלו כאן הערות חשובות ונכונות, אני לא אחזור על דברים שכבר נכתבו, אבל אני רוצה להוסיף שמעבר לתחושת הניכור הכל כך מובנת, ומעבר לכך שאין דבר מובן יותר מהקושי לעמוד מאחורי סמלים "לאומיים" שעד היום ( ויותר ויותר בשנתיים האחרונות ) היו תעודת הזהות של הסוכן שפוגע, משפיל ומתנכל, יש גם פשוט פחד, ממש פחד לצאת החוצה ולהפגין, כי כשערבי פלסטינאי נעצר זה לא נגמר כמו באותו מקרה כשהעצור הוא יהודי. אז נכון שיש כאן חלון הזדמנות יקר מפז לשנות את שיח ולערבב מחדש את הדיכוטומיות הקיימות ,אבל צריך לזכור שאנחנו עוד לא שם. אולי במקום לבקר את מי שעוד לא כאן, נשבח את מי שלמרות זאת, למרות הפחד ולמרות הסיכון,ולמרות אין ספור אכזבות והשפלות, בחר ובוחר לנקוט עמדה ולהתייצב . כל הכבוד לכם ואנחנו נעשה את כל המאמצים לא לאכזב שוב.
6 באוגוסט 2011 בשעה 15:46
כל עניין המחאה הזאת היא ליצור שיח חדש, אבל ישנם אנשים שכל כך חושקים/משועבדים לסדר הישן שקשה להם לעכל את המחאה ולכן הם עסוקים בכל פעם בהשמצות ובהתקטנוניות שכל מטרתה היא לאשש לעצמם שהכל בסדר ועדיין העם הזה מפוצל, ערבים- יהודים, מזרחים-אשכנזים וכולי. אני מרחם על האנשים האלה שבקשיון מוחם עומדים המומים מול השינוי העצום שמתהווה בחברה הישראלית. טוב אוקיי ערבים ומזרחים סבלו כאן אוקיי אפילו סבל איום ועכשיו מה? נזעק ונתאבל עד סוף הימים במעין טקס פטישסטי של נדכאות? אה אז דפני ליף וחבריה אשכנזים ויהודים (לפי מה שטוענים) אז את המחאה הזאת אני מחרים!- זאת הגזענות הכי איומה וקיצונית, כי היא לא מאפשרת אפילו פתח קטן לשינוי ולעתיד טוב יותר. זה רק מוכיח שכל השיח המזרחי והפלסטינאי השלט היום הוא כל כך שמרני ולא רלוונטי ואין פלא שהוא מקדש את הנכבה ואת ימי המעברות במעין נוסטלגיה חולנית ועיוורת. מבחינתי אין הבדל בין ערבים יהודים אשכנזים מזרחים! אני מכיר את המונחים האלו כמילים אבל לא מזדהה איתם. חלאס בסופו של יום כשפוגשים את המציאות לא דרך ספרים, נאומים דמגוגים של מנהיגים, סרטים וכולי כולנו בני אדם. זה מצחיק שכול המרגולים הקישועים קופצצים כמו ליצנים מקופסא לנוכח המחאה. ולכל המהותניים אני מזרחי אם זה עוזר לכם להתמודד יותר עם טענותיי…אה אני משתאכנז אה אני בוגד אה אני נציג הממסד. פאק דה ממסד! זה הרי כל מה שקורה כאן ואתם לא רואים כי גם אתם הממסד כמו ביבי אתם חושבים שאנחנו אוכלים סושי ומעשנים נרגליות עם הפה היהודי האשכנזי הגזען והרע שלנו.
להגיב
בואו נקרא לזה בלוג אקלקטי ונראה לאן נמשיך משם.
מדיות נוספות
6 באוגוסט 2011 בשעה 01:44
כתבת יפה, תודה.
הסדר החדש שנוצר מול העיניים שלנו גורם לכל מיני שטיקים של אנשים לאבד מהכוח שלהם.
השטיק של קשוע גם הפך להיות טפל. התרוץ שלו לחוסר אדישות ומעורבות איבד מתוקפו. יש אנשים שמתאהבים ביאוש. כנראה שהוא אחד מהם. אחרי הכל הוא מתפרנס כבר די הרבה שנים מלהצביע על הגזענות והאטימות של החברה היהודית – ישראלית.
אני גם דיברתי עם הבדווים אצלנו באזור, ניסיתי להבין למה הקול שלהם לא נשמע.
6 באוגוסט 2011 בשעה 08:05
יפה מאוד כתבת, נתאי.
מסכים מאוד.